התמונות של האנשים הלכודים מתחת להריסות מגיעות אלינו – וליבנו בוכה. הסרטונים שבהם אנשים קבורים מצלמים את עצמם משוועים לעזרה מעוררים אותנו לתפילה שאבינו הרחמן, שרחמיו על כל מעשיו, יעשה נס של תשועה והצלה.

הם גם מזכירים לנו את תפקידנו להיות ממלכת כהנים, להביא ברכה ושפע לעולם כולו ולא להיות עסוקים רק בקיומנו והישרדותינו. משלחת החילוץ היא התחלה של מימוש התפקיד הזה. תפילות שלנו על הלכודים והפצועים הם ההמשך.

מתוך כך כאב לי הלב ממש לקרוא את דבריו של הרב שמואל אליהו, שבהם קרא לנו לשיר את שירת נקמתו של הקב"ה באויביו אל מול תמונות ההרס והאובדן.

הבדלים תהומיים יש כאן בתפיסה הדתית: האם אלוהינו הוא רחום וחנון או נוקם ונוטר? האם כל ילד בטורקיה הוא אויב שאשמח במותו, או שאפילו מותו של ילד בעזה מהפצצה מוצדקת והכרחית שלנו מעציבה אותי?

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב אבינר על רעידות האדמה בטורקיה ובסוריה

ויותר מכך – האם אני מבין את ידו של הקב"ה בעולם? באיזה מידה של וודאות אני יכול לדעת למה הקב"ה מנהיג כך את עולמו, ובוודאי כשהכל כל כך טרי והדם עדיין שותת? וכשאני מתיימר לפרש – יש שם "אולי" או "ברור"?

אבל גם לשיטת הרב שמואל נראה לי שראוי לדרוש לפחות מינימום של יושרה ועקביות. אם זו משמעותה של רעידת אדמה – למה זה כך רק בטורקיה ולא בצפת? למה זה נכון רק על רעידת אדמה ולא על פיגוע נורא בנווה יעקב? האם שם הקב"ה לא מעורב?

מול מופע כזה של הרס ועוצמה אנחנו נפגשים שוב עם אפסותינו. נזכרים בקטנות שלנו מול בורא העולם. אני חושב שכדאי שהענווה הזאת תשפיע גם על השפה הדתית שלנו. להזכר שהוא גדול מאיתנו. להיזהר לא לשאת את שמו לשווא.

בתפילה שנזכה לקדש שם שמים בעולם.

=======

הרב יוסי פרומן הוא מראשי ישיבת 'מחניים' בגוש עציון