נכנסנו לשגרה של מלחמה.
איך מלחמה יכולה להיות שגרה?
אבל האדפטציות בימים האלה מהירות.
אדפטציות של חוסר תקווה.

תחושה קשה של בדידות עוטפת אותי,
והמלחמה כמו מעצימה אותה.
מלחמה ראשונה, שאני לא מצויה בבית הורי.
עזבתי את חיק המשפחה ואני מתגוררת בשכירות.

והאזעקות לא מוותרות לרווקים,
הן מגיעות גם לחדרי המדרגות שלנו.
התחושות הקשות הללו, של הפצצות,
ולחימה, ריח של כמעט סוף,
שמות לי מיקרוסקופ על תאי הבדידות.

כמה אני מרגישה את החוסר בדמות גברית,
תומכת ומגוננת.
מישהו שיחבוק בחיבוק אמיץ,
ויגיד: "אני מבטיח לך ילדה שזו תהיה המלחמה האחרונה".
וגם אם לא יבטיח, אז שרק ישתוק ויחבק.

וזה לא שעיני לא מראות לי,
כי סביבי, טיפין טיפין
מתחילות להתרקם עדויות לזוגיות.
דבר שאמור לנסוך בי תקווה,
שהנה, עוד רגע קט,
זו תהיה אני, שאגאל.
אבל הצפייה הזו, משתקת ומייאשת.

לא מצליחה לגזור מאותן הזוגיות המתרקמות,
גזירה שווה לגבי חיי הרווקות שלי.

ואולי הכמיהה הזאת לזוגיות,
דווקא בעתות של מלחמה, היא עוד יותר לא קבילה
ואווילית.
כיוון שאנחנו רואים בעיתונים תמונות של כל אותן נשים,
ואפילו הן הרות בחודש התשיעי,
ובעליהן מגויסים ללחימה.
לא עוד יד מנחמת, לא עוד תמיכה גברית נפשית מגוננת.

כל אזעקה זועקת לי את בדידותי.
כל יירוט, מיירט עוד נים בנשמתי.
להיות לבד בעתות שלום, זה דבר קשה!
לא כל שכן בעתות מלחמה