אלוף במילואים טל רוסו מודאג. (מאמרו של יואב לימור, "זורע רוח וקוצר סופה" ישראל היום, מוסף ישראל השבוע, כ"ג ניסן תשפ"ג). הוא חש שמשהו נשבר אצל כולנו. והוא לא לבד. רבים מרגישים שאיזשהו קיר דק, בלתי נראה, מפריד לא רק בין שני המחנות אלא גם בין איש לרעהו.

זה מתבטא בהתנהגות מאולצת וקרירה ביני לבין שכניי לאחר שראיתי אותם בהפגנה נגד הרפורמה. חברה וותיקה, חילונית, שדעותינו הפוליטיות תמיד היו חלוקות, אך זה לא העיב על חברותנו, לא בירכה אותי השנה בברכת חג שמח לקראת פסח.

אכן, יש משהו באוויר שאומר: משהו נשבר פה. חילוקי הדעות הפוליטיים הפכו ליריבות אישית. אנשי המחנה הלאומי ניצבים משתאים ולא מאמינים למראה עיניהם: נעשה ניסיון לבטל את תוצאות הבחירות. בתמימותנו חשבנו שהוכח באופן דמוקרטי שאנחנו הרוב. לנגד עינינו המשתאות מתגלה מנגנון משומן שהוכן מראש ליצירת כאוס והפיכה צבאית ורק חיכה ליום פקודה. הון עתק שאנשי עסקים ישראלים מוכנים להשקיע במלחמה נגד הכרעתנו הדמוקרטית. והכסף הרב שמוזרם מחו"ל כולל מממשלות זרות למטרה זאת.

מפגינים נגד הממשלה (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

אנשי ההייטק והכלכלנים שיצאו להשמיץ את מדינת ישראל בפני העולם ולזרוע בהלה על מנת ליצור נזק כלכלי אדיר שישרת את מטרתם להוכיח שהרפורמה מזיקה. סתימת הפיות באקדמיה שמועלת בתפקידה לקדם ריבוי דעות. והשנאה הפתולוגית שמורעפת על כל מי שלא משתתף במקהלה האחידה שמושמעת שם. הרופאים שהשביתו את בתי החולים ומעלו בשבועת הרופא בהותירם חולים ללא טיפול. סרבנות טייסים ואנשי מילואים להגן על המדינה. לחץ בלתי אפשרי מופעל בהייטק, באקדמיה בצמרת הכלכלה המשפט ובמערכת הבריאות. כולם נדרשים לחתום על עצומות המתנגדות לרפורמה.

רבים חוששים לומר את דעתם ההפוכה שמא יפוטרו, יבודדו יוחרמו או לא יקודמו. ערוצי התקשורת האלקטרונית והכתובה שהפכו לערוצי תעמולה שאי אפשר להאמין לאף מילה שלהם. תקיפת מכון מחקר אקדמי שהאג'נדה שלו ימנית, חבלה בשידור ערוץ 14. וזו רשימה חלקית בלבד. ממנה משתמעת היהירות שאומרת בריש גלי: אנחנו מחזיקים את המדינה, הכלכלה, הצבא הרפואה והמחקר. אתם, חסרי ההשכלה תלויים בנו לשבט או לחסד. אינכם יכולים להתקיים בלעדינו. ופה נגרם העלבון הגדול שחש המחנה הלאומי. שבירת הסולידריות, פגיעה אנושה בערבות ההדדית יחד עם התנשאות והשפלת כל מי שבמחנה האחר.

והאמת? האמת היא שמתוך חותמי העצומות נגד הרפורמה ניתן ללמוד על הרוב המכריע שלא חתם. בין אם הוא ימני ובין אם לאו, אך הוא אינו מוכן לקרוע את מרקם החיים במדינה. וביניהם רוב הטייסים, המילואימניקים, אנשי ההייטק, המורים, הרופאים, האחיות והמזכירות.

(צילום: חן שימל, סרוגים)

יתר על כן, במחנה הימני איש לא מחרים או מתנכר למי שדעותיו שמאלניות. גם במקום שבו הדעה הרווחת היא ימנית. קחו למשל את בתי הכנסת. ברוב בתי הכנסת (שאינם חרדים) אם ישימו קלפי, הרוב המכריע יצביע לציונות הדתית ולליכוד. ובכל זאת, ישנם חברים בבתי הכנסת שלמרות היותם מיעוט שמאלני, מרגישים נוח לומר את דעתם בגלוי, כולל את התנגדותם לרפורמה המשפטית ואיש אינו מעלה בדעתו להחרים אותם, או לגרום להם להרגיש בלתי רצויים. המקום הסובלני ביותר הוא בית הכנסת. והציבור הסובלני ביותר הוא הדתי והמסורתי.

הרפורמה המשפטית ספק אם תצא לפועל. לא בזמן הקרוב. ואולי זה סוד ההצלחה של השמאל? השלילה הטוטאלית של הימין. מלחמת חורמה בכל מי שמעז להביע דעה אחרת. נכונות לשרוף את האסמים. לגזור את התינוק. להרוס את המועדון. אם זה מזכיר לכם את הסזון, אז לא טעיתם.

אני בכל אופן, מעדיפה להימנות על המחנה שלא שונא, שמעדיף את התינוק חי, שמכיל גם את מי שדעתו מנוגדת לשלי. כי בסופו של יום אנחנו צריכים להמשיך לחיות פה ביחד. רובנו מבין את הגורל המשותף שלנו, את יהדותנו. את ההיסטוריה המשותפת ואת העתיד המשותף.

ד"ר גאולה פארן, חברת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי