הצצה אל ביצת הרווקים של המגזר

אני שרציתי להיות נסיכה נתקעתי בביצה –

אני רק רציתי להיות נסיכה, עם אביר אחד שמציל אותי ולוקח אותי על סוסו,

ומצאתי עצמי טובלת רגלי בביצה המחבקת.

כאילו כולם הפכו פתאום להיות בקיאים במושג "ביצה".

הסדרה סרוגים הפכה בחורות רווקות שנושאות פשטידות קרות בערב שבת,

לדבר מוכר וידוע.

הביצה היא אותה קומונה של רווקים שגרים בסמיכות מגורים האחד ליד השני,

וסועדים בצוותא, את שבתות הרווקות שלהם עד בוש, או עד יבוא חתן, מה שיבוא קודם.

אומרים שהביצה החלה בעיר ירושלים, בואכה קטמון טלביה.

מאז נפוצו צאצאיה המתרווקים ופרחו להם למחוזות אחרים.

תחילה לעיר גבעת שמואל המתפתחת, ומשמיצו גם אותה,

פתחו להם קהילייה חדשה ורווקה ולייטית יותר בתל אביב.

היא נקראת ביצה, כי התחושה היא שמעטים היוצאים ממנה למסגרות נישואין,

והרוב עומדים בה וממתינים, ממש כמו מים שעומדים בשלולית והופכים לביצה,

שמשאירה אותם צמודים אליה כזבובים.

הביצה נוסדה כדי לברוח קצת מההורים שחופרים לך שתתחתן,

ומבטי הייאוש שלהם שמביטים עליך כל ערב שבת,

חורכים בך ובנשמתך המיואשת.

בביצה, הייאוש נעשה יותר נוח.

במקום לדאוג לגבי דייט כזה או אחר,

אתה בוחן איפה תסעד בשבת, ומה תצטרך להביא לארוחה.

ועכשיו הגענו לפרדוקס!

לכאורה יש לנו מצאי מטורף, של רווקים מוכשרים,

ורווקות נפלאות.

וכולם, כולם לא במרחק עצום האחד מהשנייה.

כי אם צמוד צמוד, ובסמיכות כזו,

שהייתה יכולה לייבש את הביצה הזאת כנטיעת אקליפטוס מצוי.

ובכן, למה אם כך, אותם רווקים אינם מתמסדים?

או למה בעצם שום דבר לא קורה?

יסלחו לי בני המין הנגדי –

אבל הכול באשמת הגברים.

הגברים מגיעים לאותם ארוחות בלי רצון אמיתי להתמסד.

הם רוצים להעביר שבת בסבבה, לטעום כמה מיני מטעמים,

ועל הדרך כמה קינוחים.

תלוו את זה בשיח אינטלקטואלי פוליטי, תוסיפו פיצוחים ושירי שבת,

סאלמת כל טוב, אנחנו מרוצים.

השבת במתכונתה זו, יכולה לסחוב אותם קדימה, כך זמן רב.

מבלי לעצור לרגע ולתהות, לאן הולכות השנים שלי?

ולמה אני לא מביא לעולם ילדים ומייסד משפחה?

כי איך אמר לי בחור: "אף אחד לא רוצה מישהו שיגיד לו מה לעשות".

ואני שואלת, בזו מסתיימת זוגיות? במישהו שיגיד לך מה לעשות?

עוד לא ראיתי אישה שמטרת חייה היא למצוא פרטנר לחיים,

רק בשביל המחשבה שהיא תוכל לרדות בו ולשלוט בו.

אף אישה, עוצמתית ככל שתהיה, אינה חפצה בסמרטוט רצפה,

או אסקופה נדרסת, שאין לו דעה משל עצמו, ואינו תורם לשיח המשפחתי.

אישה כמהה למקום משלה, כי היא שואפת לקנן.

היא רוצה להביא ילדים לעולם, והיא רוצה גבר שהיא תוכל לפנק,

ולהרעיף עליו. לבשל לו, לשמוע אותו מדבר, לדאוג לו.

וגבר גם הוא רוצה את זה בהופכי.

כל גבר חפץ באישה שתפנק אותו, תבשל לו תעשה לו.

אבל לגברים זה נראה יקר מדי, כי התשלום שהם נדרשים לשלם,

הוא מחיר החירות הגברית.

יותר הוא לא יוכל לרעות בשדות זרים,

יותר הוא לא יוכל להתרשם מבחורה כזו או אחרת,

מבלי לקבל מרפקיה מבת זוגו שתחיה.

נישואין הופכים כל גבר שאוהב מרחב מחייה,

לקלסטרופב מצוי.

הוא כבר לא רואה את הרווח שהוא מקבל בזוגיות,

וגם אם אותו גבר מאס כבר במרדף אחר נשים אחרות,

ובילה את כל הבילויים והוא עייף,

המחשבה על התמסדות מביאה לו מחנק וחוסר מנוחה.

לא מזמן נכחתי באחת הסעודות מרובות המשתתפים בביצה,

התחושה הייתה של תלישות, של ריבוי אנשים שלא מכירים האחד את השני.

וכל אחד יושב עם חבורתו שהביא מהבית, וסועדים ביחד,

אך לא מתערים ומתערבבים.

ושוב תהיתי, למה אנחנו עושים את זה?

למה אנחנו סועדים יחד? כשאנחנו יודעים היטב ששום דבר לא יצמח כאן.

בטח לא בארוחה כ"כ מרובת משתתפים.

היה זה דווקא מארגן הארוחה, שתיקן אותי ועדכן,

שמתוך שלושת המניינים שהסבו לשולחן אחד,

היה זוג אחד שהחל את צעדיו המגששים הראשונים.

"וגם אם רק לזה התכנסנו כולנו לשולחן הזה, יצאנו נשכרים"

הוא סיים. ואני חושבת שהוא צדק.