על הקשר בין ימי ההגבלה לשיחת הטלפון שאחרי – יעל חן

שלושה ימים, זאת הייתה תקופת ההגבלה.

שלושת הימים שלפני חג השבועות, תקופה כזאת של הכנה ואי בהירות.

תקופה שלא באמת קורה בה משהו, אלא כעין ציפייה עירנית לבאות,

והימנעות.

קצת בדומה לטלפון, זה שאחרי הדייט הראשון.

אז מה בעצם עובר עלינו, מהרגע שבו הבחור בעצם טרח לעשות את הטלפון הראשון,

שבעצם החל את כל השרשרת הזו, ועד לטלפון שלמעשה מכריז האם ממשיכים או לא?

לפני הטלפון הראשון, הגבר הוא בבחינת הצעה בלבד,

מבטיחה פחות או יותר, והכול תלוי ע"פ המציע – או המוכר.

ואז הוא מתקשר, ויוצאים.

והראש שלך מתחיל לעשות את הפינג פונג המחשבתי הזה.

הוא רוצה או לא רוצה, הוא יתקשר או לא?

האם אני רוצה או לא רוצה? והאם יהיה לזה המשך?

ועובר לו הדייט במשך שעה וחצי, לפעמים זה מתארך אפילו יותר.

אבל גם אורך הדייט והנעימות בו, אינו מהווה כל אינדיקציה למה שיקרה אחרי.

זה יכול להיות דייט ארוך של שלוש שעות, אבל לאחריו, הבחור יתאייד.

אולי זה בגלל שהוא הבין שלדייט שני כבר לא תצאו,

אבל חבל שלא להנות עוד קצת זמן ביחד בדייט הזה.

אז עובר הדייט אבל עם השעות שחולפות,

ממשיכות התהיות.

יש את אלו שהתלהבו ויחסכו ממך את ההתלבטות,

ויסמסו לך מהדרך, כמה נעמת וכמה יפית,

וכמה ישמחו לפגוש בך שוב, בהקדם,

אולי אפילו מחר.

אבל יש את הממתינים, בבחינת מה בוער?

הרי חיכינו כ"כ הרבה זמן,

אז מה זה עוד יום יומיים.

אני יכול להתבשל, שהיא תתבשל.

אולי ככה הם יגיעו לאיזו החלטה מושכלת ומלומדת יותר.

והלילה חולף לו, ומנץ לו הבוקר.

ואין קול ואין אות חיים ממנו,

הבחור אפילו לא נצפה לאחרונה בוואטצ'אפ.

משל הוא אדם שמצוי במיטתו בשעות בוקר,

שאינו חפץ שיעירו אותו משנתו והוא משים עצמו ישן.

לבל מישהו יפנה אליו בדברים,

לבל תיהרס הדממה הברוכה.

ואת עדיין לא יודעת מה את חושבת על הדייט,

והאם כדאי לתת לו צ'אנס נוסף.

אבל הוא לא מתקשר או מתקשר.

ואת אומרת לעצמך,

גם אם הוא לא מעוניין, שיגיד כבר,

שאוכל להמשיך הלאה.

שאוכל להמשיך לחפש.

כי עד לקבלת השיחה שאחרי,

את מרגישה כחלק ממערכת יחסים,

לא משנה כמה טרייה ושברירית היא.

את מחויבת אליה, ומתוך כך לבלעדיות שמתחייבת ממנה.

את לא רוצה להיכנס שוב לאתר ההיכרויות,

שהפגיש ביניכם, לפני שהוא חתך לשבט או לחסד.

כי אם הוא יראה שהסתכלת בכרטיסים זרים,

או שהיית באתר, משמע את לא בעניין.

מצד שני, אם הוא צפה בך שם,

גם הוא לא ממש מחויב.

ואני תוהה ביני ובין עצמי,

ולפעמים עם חברות,

למה? למה בחורים לא יכולים להגיד קצר ולעניין,

כן? או לא?

למה למשוך אותנו באף?

שנמתין ככבשה פתייה שמחכה לשיחת הטלפון הגואלת,

שמודיעה לה האם היא ממשיכה לרעות באחו,

או נשלחת לגזיזה.

שחררו אותנו, בשיחת טלפון למחרת,

או במסרון, אם אתם לא יכולים להגיד לה לא.

אבל תעשו את זה קצר,

שנוכל להתקדם הלאה,

לגבר של חיינו.

שהחליט שמחויבות דווקא מתאימה לו.

שהוא רוצה זוגיות.

שהוא רוצה חתונה.

שהוא רוצה להפסיק כבר לחפש.

וכשהוא יחליט שנמאס לו לחפש –

הוא גם ימצא.

אז אנא בחורים,

וותרו לנו על שלושת ימי ההגבלה.