ההופעה של שלומי שבן שהתקיימה במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב השבוע, התאימה למשכן העצום בגודלו בדיוק. שיר הלל למוזיקה, לבמה, לשואו. שלומי שבן אוהב את הבמה והיא אוהבת אותו, ואלפי האנשים שבקהל הרגישו זאת היטב.

שבן נתן הופעה מהודקת, שלמה, הרמונית. החל מהשירים המצוינים מהאלבום החדש וכלה בסיום עם "הנה בא הסוף", הוא הזכיר לכל הנוכחים כמה הוא כותב, מנגן, מלחין ומופיע פשוט מצוין.

(צילום: ליאור כתר)

אולם, לצד הנגינה הוירטואוזית על הפסנתר, הרכב הנגנים המשובח וקטעי הוידאו שליוו כל ביצוע, הגיע הטון הצורם.

רגע אחד הזמן עצר מלכת, והקהל כולו נסחף לשירת הניגון "צמאה" שמשולב בשיר "כנען" שבביצוע שלו הצטרפו שולי רנד ורביד פלוטניק, שותפיו של שבן לשיר שכבש את תחנות הרדיו, ובצדק.

אבל לא הרבה אחרי השירה ההיא שכל הנוכחים שרו כאיש אחד, התחושה המחבקת והמרוממת שבשבילה אני מגיעה להופעות – שבה המוזיקה מנצחת את רעשי הרקע שמחוץ לאולם הסגור – הגיע המיצג הפוליטי שלא גרם לי להזדעזע, אלא פשוט להרגיש לא במקום.

אחרי השיר "ראש הממשלה", ירד על הבמה מסך ענק ועליו צילום של מגילת העצמאות, ומיד נשמעו קולות ירי שחוררו את המגילה ואיתם הקריאה המפורסמת 'סרק, סרק' וקולו של איתן הבר שמכריז 'מדינת ישראל מודיעה בתדהמה'. בהמשך, ארון קבורה ועליו דגל מדינת ישראל הוכנס לבמה.

המיצג המדובר היה הגרסא המעודנת שהתרככה מעט מההופעה הקודמת של שבן, בה בשלב זה הוקרנו על המסך פרצופיהם של מירי רגב, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, שלמה קרעי, יריב לוין ובנימין נתניהו.

שלומי שבן חטף ביקורת על אותה אמנות פוליטית וכנראה החליט לעדן מעט את המסר האגרסיבי הזה על הבמה, וגם פנה לקהל במילים שאמנם נגעו, אבל מעט באיחור.

"אלה לא צווי הרחקה או גירוש למי שלא מסכים איתי, הרבה אנשים כאן הערב לא מסכימים איתי, ועדיין זו זכותי להביע את הדעה הזאת", אמר לתשואות הקהל. "הדבר האחרון שאני רוצה זה לשיר לאנשים שחושבים בדיוק כמוני, אני מקווה שיש כאן אנשים שחושבים ההפך ממני.

אני חושב שהדבר הכי נורא שקורה זו האוטומטיות והאטימות של שני צדי המתרס", המשיך. "כל חובש כיפה נהיה יהודי משיחי שמנסה להחזיר אותנו 2000 שנה אחורה, כל מפגין שמחזיק דגל הוא אנרכיסט, זה שקר, וזה סילוף.

זה לא נאום של קירוב לבבות, זה רק רצון לחזור ולהתווכח בלהט, בתשוקה ובהקשבה כמו בני אדם. אני מייחל לזה ומתפלל לזה, שזה יקרה במהרה בימינו אמן".

אם הדברים האלה היו נאמרים בזמן הפגנה במוצאי שבת, הם אולי היו אפילו משכנעים. אבל על הבמה הזו, זה הרגיש לא הוגן. לא הוגן לקחת מכל הנוכחים, לא רק ממי שלא מסכים איתך, את ההבטחה הלא כתובה שבין האמן לקהל שלו.

(צילום: ליאור כתר)

אמנים רשאים להתבטא בחופשיות, כמובן. הם מוזמנים לנצל את הבמה ואת הכוח שהרוויחו ביושר כדי להניע דברים ולתקן עולם, אבל הטיימינג קריטי. וכשאני מגיעה לערב כזה, מתמסרת למוזיקה הנהדרת שאתה מביא לעולם, תן לי אותה.

שלומי שבן הוא יוצר גדול. הוא נתן שואו מפעים עם העיבודים המחודשים וגם הישנים והטובים של שיריו, מרקם מגוון ואיכותי של נגנים וזמרי ליווי צעירים שהוא הביא לפרונט וייחודיות ששמורה רק לו.

גם שירים עם מסר פוליטי מובהק כמו "ראש הממשלה" ו"תרגיל בהתעוררות" היו על הבמה, ולא צרמו כלל, כי הם היו חלק מהזרימה, מהיצירה, הם שמרו על ההרמוניה. אבל המיצג הפוליטי הזה – קטע אותה, ולא מספיק בצדק.