עזוב אותי מהוואטצפ ● מיומנה של רווקה דתייה
הבחור פונה אליי באתר, ואז מבקש לא את הטלפון שלי, כי אם את כרטיס הפייסבוק שלי, לא לפני שהוא מבקש שנשוחח מעט במצלמת הווידאו. אולי יש לך סקייפ הוא שואל, וזה במקרה שהוא לא עט היישר אל הוואטצאפ שלי. בנאדם, מה יש לך מהוואטצאפ שלי?
אז חזרתי לשוק הדייטינג אחרי שחשבתי שהופ, הנה אני בחוץ.
אז מסתבר שחיי הרווקות משכו אותי שוב פנימה אל מעגל המחפשים הכרוניים.
וניסיתי לאתר את זה שהוכרז עליו כשלי, 40 יום לפני היווצרי והיווצרו, והוא בושש לבוא.
ונכנסתי בשל כך לאתרי ההיכרויות, ועולם המדיה המורחב התחיל להפציץ אותי במימדים שונים.
ואולי זה רק הבחורים.
לא ברור? אני אסביר.
בעבר, היו בחורים באתרים, והיו לאותם בחורים כרטיסים, ששיקפו באופן כזה או אחר,
את אישיותם המלבבת. הבחור היה פונה בהודעה ומבקש את הטלפון.
הבחורה, באם נשאה ליבה וגם כרטיסו של הבחור נשא חן וחסד לפניה, השאירה את מספר הנייד שלה. ואז הוא היה מתקשר, והם היו קובעים, ופוסעים, או לא אל עבר השקיעה – הסוף!
אז, זהו שלא, היום זאת רק ההתחלה.
הבחור פונה אליי באתר, ואז מבקש לא את הטלפון שלי,
כי אם את כרטיס הפייסבוק שלי, לא לפני שהוא מבקש שנשוחח מעט במצלמת הווידאו.
אולי יש לך סקייפ הוא שואל, וזה במקרה שהוא לא עט היישר אל הוואטצאפ שלי.
בנאדם, מה יש לך מהוואטצאפ שלי?
בשביל מה ההתכתבויות המרובות ללא תוחלת?
מדוע מלבד הכרטיס שבו מופיעים פרטי ותמונתי,
אתה חש צורך גם להיכנס לפייס שלי?
אנחנו לא בדרגת הכרות של חברים, שאתה מוזמן לשם!
למה שלא תשתמש במספר הנייד שלי, כדי להתקשר?
לראות אם זורם? לקבוע לפגישה?
למה?
כי הבחורים של ימינו יעשו הכול על מנת שלא להגיע לפגישה,
שלא יגיעו חלילה לפגישה וינחלו מפלה.
הם יסנדלו את הסיטואציה מכל הכיוונים.
אני רואה את העתיד, נפרש אל מול עיני,
והעתיד הזה כבר לא כ"כ רחוק.
בעוד זמן לא רב,
ננהל את המפגשים הראשוניים על כוס קפה,
במרחב הביתי שלנו ולא המשותף.
הוא בביתו מול מצלמה, ואני בביתי.
הקפה על חשבון המכין, ותכין אותו איך שאתה אוהב.
הבנים אינם טורחים היום עבור דייטים,
ונראה שהם שכחו לחזר,
ואולי הם כלל אינם יודעים את המלאכה.
פעם גברים היו שרים סרנדות מתחת לחלון,
או זורקים אבנים.
פעם גבר שהיה רואה בחורה במפגש חברתי
ולא ידע עליה ולו שביב מידע,
היה רץ, מזיע משקיע, מברר ומגלה מיהי הבחורה,
והיה מתייצב במקום עבודתה עם זר פרחים.
הסרטים ההוליוודיים מוכרים לנו פיקציה
שמעולם לא הייתה קיימת,
של אהבה כנגד כל הסיכויים.
אבל גם פיקציה נוספת שפסה מהעולם.
הגברים בסרטים הרומנטיים הללו, תמיד רצים אחרי האהבה שלהם,
כשהם מבינים שהיא תכף חומקת להם מבין האצבעות.
זה לוקח להם זמן, אבל תמיד השחקן המשני,
שמתפקד בד"כ כסייד קיק המשעשע,
יאיר את עיניו של הדמות הראשית, ויגיד לו: "הלו, אתה מאוהב!"
ואז הגיבור שלנו יבין, ואז הוא יקלוט, ואז הוא ירוץ.
לשדה התעופה (כי היא ממהרת לטיסה) או למקום העבודה,
או לאיזה משחק בייסבול הומה.
מקום ציבורי מרובה משתתפים,
שבו יהיו עדים רבים להתפדחותו של זה שכשל בהבנה.
ועצם הריצה יוצרת אצלו שכנוע,
וכשהוא משיג אותה הוא נושק לה,
כתוביות סיום עולות, מוזיקה מרגשת וקרשנדו גדול.
אבל זה קורה רק בסרטים.
בחיים האמיתיים, גברים אמיתיים כבר לא רצים,
כבר לא משקיעים.
בחיים האמיתיים גברים לא מבינים שהם בעצם אוהבים.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו