אולי זה נכון מה שאומרים, כל אלה שמאמינים בתורת הסוד. שמה שאתה חושב עליו, קורה. ושאתה מזמן לעצמך את הגורל שלך. אולי הם צודקים, כי זה בדיוק מה שקרה.

חשבתי עליו הרבה במהלך החודש האחרון. חשבתי עליו הרבה.

חשבתי כמה היה לנו טוב ביחד, וכמה זה היה פשוט ונוח.

חשבתי גם כמה זה קשה להתחיל כל פעם לצאת מחדש.

להתרגל לאדם חדש עם תפיסת עולם שונה משלך.

ומה לעשות, שאני לא ממש ששה על המפגש עם גבר חדש

כמו אותה התרגשות שאוחזת אותי לפני נסיעה לחו"ל שבה את יודעת, שאת הולכת להכיר עולם חדש, תוסס ושונה משלך.

וזה לא שהייתי עיוורת, שזכרתי רק כמה היה לנו טוב.

כי ממרחק הזמן, כל המציאות נצבעת לך באור ורוד אופטימי ומגדילה את הדברים הטובים, ומטשטשת בצבעי אפור את הבעיות והקשיים.

הייתי מודעת לקשיים, אך רציתי בכל מאודי שיחזור.

והוא חזר.

לא האמנתי כשהוא חזר.

אני זוכרת שגם אחרי השבוע הראשון, עדיין הייתי תחת התחושה שחלמתי את ליל אמש,

ואולי לא באמת נפגשנו.

אולי אדיוטי, אבל אחרי הפגישה המחודשת שלנו

אכלנו איזה משהו יחד בחוץ, ויצאנו משם עם בקבוק קולה משותף,

ששנינו לא היינו יכולים לסיים.

והוא הביא את הבקבוק וכשהגעתי לדירה הכנסתי אותו למקרר.

בבוקר, כשפתחתי את המקרר, וראיתי את בקבוק הקולה, אמרתי לעצמי:

אז באמת נפגשתי איתו אתמול. זה היה קסום בעיני.

וזה לא שלא חזרו הבעיות, אבל הוא חזר משודרג, גרסה משופרת ומשובחת שלו.

אפילו הייתה לי התחושה, כאילו אני בעצם לא יוצאת עם אותו הבחור.

והיה לנו נעים ביחד, והיה לנו טוב, ובעיקר היה הכי טבעי והכי פשוט.

וחולף עוד שבוע ועוד שבוע ועוד. והוא נפתח ומשתף.

ואני נקשרת יותר ויותר.

אבל הבעיות שעומדות בבסיס הקשר עומדות מולנו כרועץ.

והוא מוטרד מהן, ושנינו מתקשים לישון בלילה מרוב מחשבות.

ואני רוצה שרק יעזוב רגע את המחשבות,

ופשוט נהיה, וניתן לקסם הזה, שקורה בינינו להתרחש.

כי לא אני ולא הוא יכולים להסביר את הקסם הזה.

כי אם תשימו אותנו האחד ליד השני,

מעטים אולי היו יוצרים את החיבור.

אבל נראה שהיושב שם למעלה, דווקא חשב שזה מסתדר.

וגם אנחנו מרגישים אותו,

בכל נימי נפשנו הקשורים האחד בשנייה.

"את עוד תתאהבי בי", הוא אומר,

ואני משיבה לו: "אני כבר".

אבל הבעיות מכריעות אותנו,

ושוב זה נגמר.