אם אתם כמוני, מאוהבי שורת הסיכום, אז אומר לכם את האמת ללא כחל ושרק.

מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות? שום דבר! אני עדיין רווקה.

ואולי נחזור קצת אחורה, לאירועי טרום הסדר, לפני שחשבתי שהמציאות המשפחתית תתרסק לי מול הפנים.

זה כבר כמה שנים שלא הסתדר לחוג בקרב המשפחה, אחיותי ב"ה הקימו משפחות לתפארת, ובית הורי צר מלהכיל. וכך קורה שאנחנו, הרווקה וצמד הורים הם אלו הנודדים מדי שנה. פעם אל משפחה זו ופעם אל משפחה אחרת.

והנה השנה, אחותי הרימה את הכפפה, ואמרה שתארח את כולנו. כששמעתי את זה מאוד התלהבתי. כמה אני אוהבת את אחייני הנפלאים, המצחיקים והחכמים שכל מפגש עמם מסב לי נחת רוח ושמחה. את אחיותי אני ודאי אוהבת, אז הכול בסדר, לא?

אבל זה היה רק התכנון הראשוני, אז עוד לא חשבנו שעוד אורחים יצטרפו אל הסדר. הרי השנה, הוכרזה כשנה שלנו, שבה רק אנחנו מתארחים.

זה התחיל תמים כזה, עם ההורים של גיסי שהצטרפו אל החגיגה.

ואולי הם היו בכלל בחגיגה ממש מההתחלה, כיוון ששולחן שבת בלעדיהם אינו שלם. ואולי זאת גם הסיבה שאיני מרבה לפקוד את ביתה של אחותי בשבתות.

הסבא הנפלא, הוא איש של מסורת מבית אבא, שמקפיד כי דבריו ישמעו. וכשהוא מחליט לזמר, כולם חייבים לעקוב אחריו ולהצטרף ברון.

אני אומנם חובבת השירה, אבל לא תמיד בקיאה בשירי השבת והחג של משפחתו של גיסי, מה ל'שות? את אימא שלי לא לימדו את השירים האלה בפולניה. ובכלל, אני לא אוהבת לשיר כשאקדח מוצמד לי לרקה.

משפחתו של גיסי המשיכה להתווסף טיפין טיפין אל הארוחה,

אח"כ הוזמן הדוד שנישא ממש לאחרונה, וזו לו הפעם השלישית, ואולי בעצם פספסתי איזו אישה בספירה?!

אח"כ הוזמנה הדודה, שכאילו אין ברירה אלא להזמין אותה, או כך לפחות הייתה התחושה. כשבקושי החליפו איתה מילה בכל ארוחת החג, ובתום הארוחה שכחו המלינים אותה ללוותה, והותירו אותה תוהה ברחוב לאן עליה לפנות.

אח"כ זה היה האח ואשתו, שמשום מה מעלים כל מיני מדנים כשהם מגיעים. ואח"כ הגיעה על אף שהזמנתה אבדה בדואר, עוד דודה שמציינת שקוראים לה המטורללת, והיא מתגאה בכינוי זה שהעניקו לה. כיוון שהוא משדר איזו נון קונפורמיסטיות שהיא כמהה להשתייך אליה.

וגם אחייני אהובי, יעקב, שהגיע עם אשתו המקסימה החדשה, והם זוג צעיר, שלא מזמן נישא. וכיף גדול לשבת במחיצתם. אבל סף החששות שלי עלה ככל שנוספו עוד משוואות חוץ משפחתיות לארוחה כשכולם כבתיבת נוח מגיעים שניים שניים. ורק אני לבד!

תמיד אומרים שילדים הם גלאי האמת הכי טובים, וזה נכון. אחרי החתונה של יעקב, ואולי זה היה לפני, שאלה אותי אחיינית אהובה אחרת: "יעלי, איך זה שעוד לא התחתנת? אפילו יעקב כבר התחתן. מה לא מצאת עדיין? איך זה שלא מצאת עדיין?".

ומה אגיד לה, שאני שואלת את עצמי את אותה השאלה? איך זה עוד לא קרה?

אבל, בסופו של דבר, ועל אף שישבתי בסמוך לסבא המזמר, הסדר והחג הראשון עבר נפלא.

עם שירים ושיחות משפחתיות, וכמו שבמשפחה שלנו תמיד קורה, עם הרבה צחוק ובדיחות. ולא הרגשתי חריגה, ולא מוזרה ולא שונה, ולא לבד.

זה היה בצאתו של החג, כשחזרתי לדירה, כשאני מתעדכנת בהודעות המטיילים המצטרפים והמבטלים של הטיול שאירגנתי, כשהבנתי שלטיול הזה אני לא יוצאת, רק אז זה קרה.

כי גם אם את מצליחה להרים מסיכה של שמחה למשך החג, כשאת רואה למולך, זוגות ומשפחות. כשאת חוזרת לבד לדירה שלך, מסתכלת על ארבעת הקירות, שמהדהדים לך את בדידותך –

הן חייבות לבוא, הדמעות.