פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, הייתה מידה יפה ועדינה – בושה שמה.

והיא שכנה בכולם, וכולם גם הכירו אותה ושמעו אודותיה.

בהתחלה אלו היו אדם וחוה שגורשו מגן עדן.

הם גילו אותה אחרי אכילתם מעץ הדעת,

כמעט בסמוך לכך שקלטו שהם ערומים.

ולכן , בשל אותה בושה ממש – הם תפרו לעצמם בגדים,

עלי התאנה נועדו להסתיר את הבושה.

ומאז ועד לשנים האחרונות, ממש לא מזמן –

אנשים היו משתמשים במידה הזאת, במידה.

והיו מתביישים להעיר לאנשים אחרים,

או לעקוף בתור, או לחשוב שמגיע להם כל דבר.

הם פחדו לגנוב,

פחדו לשקר –

והכול בשל אותה בושה.

הם היו ביישנים, בני ביישנים.

וגם אם עשו את הדברים הנלוזים שלהם,

לפחות עשו אותם במסתרים, בגלל הבושה.

הגברים היו משתמשים במידה זו הרבה כלפי נשים.

היו מגלים איפוק ומעדנים את התנהגותם,

כי ידעו שעם אישה צריך לנהוג בנועם ובמתינות.

אח"כ הבושה החלה להתבייש,

ואנשים חדלו להשתמש בה.

הם ראו שהעולם לא עוצר מלכת,

אם הם אינם מביטים בה,

או חוששים מההשלכות שלה.

כאילו אין בושה בעולם כלל.

הכאוס החל להשתולל,

וכאילו נולדה משוואה עקומה כזו,

שככל שהתנהגותך נלוזה יותר,

ואינך מוטרד מההשלכות שלה,

כך מדד ה"מגניבות" שלך עולה.

אולי זאת הסיבה, שגברים חדלו להתבייש גם בכל הנוגע לנשים.

הם החלו להתלונן על החובות שנפלו עליהם בשל העדר הבושה:

הם התלוננו על כך שהם צריכים לשלם את הקפה של הדייט הראשון,

הם התלוננו גם על כך שחובת הנסיעה לדייט ראשון, מוטלת עליהם.

אם הם מתגוררים מחוץ לעיר,

הם לא התביישו לשלב בין שני דברים יחד,

דייט על הדרך.

בדרך חזרה מהעבודה?

עוצרים לקפה ודייט קטן.

חוזרים משבת אצל ההורים?

משלבים נס קפה עם דייט נוסף.

בבחינת מדוע לטרוח שוב להגיע לעיר מגוריה של הבחורה,

אם זה יזדמן להם מתישהו במהלך השבועיים הקרובים?

מה בוער?

הם לא יטריחו את עצמם במקלחת, תגלחת והכול,

רק כדי לגלות, שאת בחורה מזן ה"שומרות נגיעה".

כי למה לנו כל העניין הזה?

וכך קורה שאם את מנהלת שיחה עם איזה לייט,

והשיחה נעימה, קולחת ונחמדה.

ואת חושבת שאולי, רק אולי,

ריבונו של עולם מתנחמד אליך עכשיו,

וזורק לכיוונך איזו עצם שמנמנה בצורת בחור מוצלח.

אז אותה עצם, מתעניינת, מבלי להתבלבל,

מבלי להתרגש – ומבלי להתבייש:

"אז את שומרת נגיעה?"

או אם התשובה לא הניחה את הדעת הוא חוקר עוד ומוסיף

"לא, אני מתכוון, לאן הכי רחוק הגעת?".

(אם מדובר בבחור תורני, ייתכן שגם הוא יברר,

אך הבירור של התורני, שונה מעיקרו.

כיוון שהתורני, רוצה לדעת אם יש לו עסק עם מצה – "שמורה".)

ואני רוצה לומר לו, ללייט המתחקר, אך מתאפקת:

"אכפת לך באמת לא לדחוף את הראש שלך לעניינים לא לך?

אני לא חייבת לתת לך דין וחשבון על הדבר האינטימי ביותר בחיי,

ואני לא צריכה להתנצל על אף אחת מהבחירות שלי.

וזאת בטח לא שאלה, לשיחת הטלפון הראשונה".

ומה תיתן לך השאלה הזאת בכלל?

גם אם תקבל מענה עליה?

ואם אני שומרת נגיעה, אולי הקשר הזה בינינו, יהיה רציני?

ואני אאפשר למשהו לקרות, גם אם רק בקטנה.

ואולי אני לא מהזן, אבל לא מרגישה את זה קורה בינינו?

אז לשם מה נחוצה לך הצהרת הכוונות הטיפשית הזו?

שבינה ובין המציאות אין ממש.

אני זוכרת את הבחור, שהתנה את קיום הקשר בינינו במגע –

"אם יש מצב" הוא כיוון למראה החיצוני שלי,

שיהלום את שאיפותיו, "אז שתדעי, שאני מצפה למגע".

הייתי המומה.

אני זוכרת שסיפרתי את הסיפור הזה, לאחת המכרות שלי,

והיא הזדעזעה מהעניין, "איזה גבר יתנה דייט ראשון במגע?".

לימים שמעתי שדווקא היא יצאה אתו פרק זמן די ארוך.

כנראה שאותה הוא לא שאל.

אז אומנם, ויתרתי על סיפורי האגדות מזמן,

כי הבנתי שהאביר על הסוס הלבן לא עושה את דרכו אלי בדהרה.

שום נסיך לא ידלה עבורי את כדור הזהב מהבאר שאליה הוא נפל.

שום בן מלוכה לא יטפס על מגדל גבוה,

בעזרת צמתי המשתלשלת מחלונו של מבצר.

וכנראה שגם אף אחד לא יעיר אותי בעזרתה של נשיקה של אהבת אמת,

כשאנוח בקבר של זכוכית, כשסביבי שבעה גמדים מצחיקים.

אבל, אני בהחלט רוצה לקוות, שלפחות הבושה –

הכללית והגברית,

תראה את פניה שוב במחוזותינו.

כי לשאול בחורה בשיחה ראשונה, אם היא שומרת נגיעה –

זאת בושה וחרפה!