הרב שחר רחמני והוצאת "ידיעות ספרים" עשו מעשה גדול והוציאו לאור את הספר "לנבוכי הדור", פרי עטו של הראי"ה קוק זצ"ל, בלוויית מבוא, מראי מקומות, מקבילות והערות.

בתגובה פרסם אמש הרב שלמה אבינר מאמר ארוך שבו העלה ארבעה טעמים מדוע אין ללמוד בספר ולמה הרב קוק בוודאי לא היה רוצה שהספר יודפס. כבר כשנודע על התוכניות להוציא לאור את הספר אמר הרב אבינר שהוא איננו מתכוון לקרוא אותו. אכן, לא אלמן ישראל ויש עוד קולות בקרב מחנה תלמידי הרצי"ה זצ"ל ותלמידי תלמידיו; הרב יוסף קלנר, למשל, עורך "מילון הראי"ה", סבר ש"ודאי שיש עניין ללמוד בעיון רב את הספר הנפלא הזה". כנראה שגם הרב רחמני סובר כך…

הרב אבינר המתנגד לפרסום הספר מבקש למנוע טעויות בהבנת שיטתו של הרב, אך התוצאה היא שימור את המונופול על ה"רב קוק" וצנזור של הרב בידי תלמידיו. זה לא התחיל היום, עוד בחייו נאלץ הרב להתמודד עם ניסיונות צנזורה מבית.

בין השנים תרע"ו-תרע"ז, בעת ששהה הראי"ה קוק בלונדון, הוא כתב את הקונטרס הקבלי קטן-הכמות "ראש מילין". לאחר קשיים רבים ועיכובים הצליח הרב להדפיס את הספר ועותקים ממנו הוא שלח למשפחתו ולמקורביו בידי מתווך. הספר מוכר לכל תלמיד ישיבה ונגיש לכל בעל בית. הוא חלק מכתבי הרב שהודפסו בידי "מוסד הרב קוק" וידועים בשם "הש"ס הלבן" (או: "החמישיה"). אבל לא רבים יודעים שהדפסת הספר הייתה מעשה חטף של הרב; הוא הודיע עליה לבנו הרצי"ה שלא מרצונו ורק לאחר שהיה כבר בעיצומהּ; הרב התכוון מלכתחילה להודיע לבנו על ההדפסה רק לאחר שהיא תהיה עובדה מוגמרת שכן הוא חשש שהבן יתנגד להדפסת כתבים שלא תחת פיקוחו: "וחשבתי להודיעך מזה רק אחרי ההדפסה, כי אולי לא היית מסכים שאדפיס בלא סידור ותיקון…" (אג"ר ג (תשצו), עמ' עד).

בשעת עריכת כתבי אביו צנזר הראי"ה פסקאות אחדות וערך מחדש אחרות; ידו של העורך ניכרת בכל מקום שבו יש אמירה לא-קונבנציונלית, כפי שהראו כבר חוקרים כשהשוו בין כתב היד ובין מה שנדפס.

נראה שהמאבק על פרסום "לנבוכי הדור" הוא שחזור של המתח שבין האב לבן (שחזור של שחזור, יש לומר, שהרי מאבקים דומים התרחשו בעת פרסום כתבי היד הגולמיים, "שמונה קבצים" ו"פנקסים מכתב יד קודשו"). זה מאבק איתנים בין מי שרוצה לצמצם את דמותו של הרב לתבנית מסוימת ובין מי שרוצה שהעולם יכירהו במלוא אונו וכוח חידושו; בין מי שחושב שהציבור מסוגל לעכל עמדות מורכבות ומי שסבור שלא. החשש מהבנה לא נכונה של הרב הוא חשש מובן, אך האם אין כאן גם נימה של פחד דווקא מן ההבנה הנכונה של הרעיונות החדשניים המצויים בכתבי הרב לפני עריכתם? וגם אם נקבל את הטענה שחשש זה קיים בכתבים לא-ערוכים שהם כתבים אישיים ולעתים גם אזוטריים, כיצד הוא רלוונטי לכתב יד שהרב קוק כתבו מראש כספר עממי?

גם אם נקבל את כל טיעוניו של הרב אבינר (אגב, אם הרב קוק היה באמת חפץ למנוע את הדפסתו של הספר, הוא היה גונז אותו, ואולי גם מעלה אותו באש – כפי שעשו רבים לפניו ואחריו, כמו רבי מנחם מנדל מקוצק, רבי נחמן מברסלב וגם הסופר היהודי פרנץ קפקא), עדיין ניוותר עם בעיה אחת קלה: הסוסים כבר ברחו מזמן מהאורווה. האם הדרך הנכונה להתמודד עם המציאות הזו היא סגירת הדלת דווקא?

==

אליהו גליל הוא רב קהילה וראש כולל "תורה מציון" במונטבידאו אורוגוואי, מורה למדעים ובעל הבלוג "בלוגין שאובין".