מכירים את זה שהילדים נראים לכם בריאים לחלוטין אבל הם טוענים שהם חולים, ולא יכולים ללכת לגן או לבית הספר? איך מתמודדים עם התופעה? טור מיוחד של הדרכת הורים יעזור לכם לתפור את העניין.

פסיכוסמטיות אצל ילדים

ילדים ש"מתחלים" (מלשון מחלה) כדי לא ללכת לגן או לבית הספר זה לא דבר חדש. לפעמים הם ממש ממציאים תחושות גופניות שלא באמת יש להם, ולפעמים הם מרגישים דברים בגלל מצב נפשי. 'אימא כואבת לי הבטן…' קשה באמת לדעת אם ממש כואבת לילד שלי הבטן או שהוא ממש לא רוצה ללכת לבית הספר, אז הוא ממציא סיבה.

אבל המצב השני, בו ילדים מפתחים מיחושים בצורה פסיכוסומטית (פסיכו-נפשי, סומטי-גופני) דורש כבר התבוננות אחרת.

לפעמים זה יום מלחיץ שממש גורם להם לכאב בטן, ואז מדובר בעניין חד פעמי. אבל לפעמים זה מאפיין מוטיבים נפשיים שחוזרים על עצמם. כשהתלונה חוזרת על עצמה, אנחנו כמובן תחילה בודקים הכל מבחינה גופנית ומוודאים שאין פה בעיה רפואית, וברגע שזה נפתר אנחנו חושבים הלאה.

לא רוצה ללכת לבית ספר (צילום: שאטרסטוק)

קודם כל נהיה ערניים – מתי זה קורה? האם אני מזהה דפוס שחוזר על עצמו בתזמון בו התלונה של הילד שלי חוזרת על עצמה? ברגע שאני מוצאת קשר סיבתי, קל לי יותר לגשת לסייע לילד. אולי זה חוזר על עצמו בהתחלה של דברים, כשנדרשת הסתגלות (תחילת שנה, תחילת חוג, אולי חזרה לבית הספר אחרי ימים של בידוד). יכול להיות מצב בו ההסתגלות מעוררת אצל הילד חשש, וזה דורש מהילד לגייס משאבי התמודדות. ייתכן שזה קורה כי משהו לא טוב מתרחש בגן או בבית הספר, אולי כי המצב החברתי לא כשורה או שיש קושי במערכת יחסים עם מורה כלשהי.

לפעמים זו תהיה נטייה של הילדה כי היא נוטה לחרדות (לחרדות יש גם מרכיב תורשתי, שימו לב לזה) ושינויים שונים או התמודדויות שונות מעלות בה את החרדה, המובילה למיחושים גופניים שונים, פסיכוסומטיים.

מה כדאי לשים לב אחרי שגילינו דפוס פסיכוסומטי שכזה?

עשו עם הילד שלכם תהליך שמתחיל בשאלה – האם יש משהו שמפריע לך? תדגישו כי שמתם לב שבכל פעם שהוא צריך ללכת לחוג או למקום הבעייתי מתחילה לכאוב לו הבטן. האם יש לו בעיה או קושי עם החוג?

עכשיו רק הקשיבו, כמה זמן שזה לא ייקח. אם הילד שלכם כבר מודע לבעיה וגם יכול לספר לכם מה מפריע לו, אז נצא לשיח משותף על רעיונות לדברים שיכולים לסייע לו להתמודד או להתגבר על הקושי שם.

אם הוא באמת לא יודע, בקשו ממנו לשים לב כשהוא הולך לחוג, אם יש משהו שמדאיג אותו, או גורם לו שם לאי נוחות. תנו לילד זמן לבדוק מה קורה לו שם, ואז שוחחו אתו, מבלי להלחיץ או להוסיף חששות, כאילו אתם והילד שלכם עורכים מעין תצפית על המצב מהצד.

להיות שם בשביך הילד שלי (צילום: שאטרסטוק)

עכשיו סייעו לו לגלות מה הוא צריך כדי לשנות את תחושת חוסר הנוחות שהוא חש שם. נתכנן דברים מעשיים שיכולים להקל על הילד ונקפיד ליישם אותם אתו ולבדוק אם זה עובד או מקל. אם לא, נשב לחשוב יחד על רעיון אחר. חשוב מאוד שהילד שלנו יהיה חלק אקטיבי בפתרון הבעיה.

חשוב שנשים לב לא לשתף פעולה עם אותה חרדה, ולא נאפשר לילד לוותר על החוג. בעצם שיתוף הפעולה עם דפוס ההימנעות הזה, אנחנו מאפשרים לחשש הזה להמשיך ולהתקיים, לפעמים הוא מתגבר כשלא נפתור אותו.

ברגעים האלה, אנחנו זוכים באחד התפקידים המופלאים שיש לנו כהורים. אנחנו ממש מלווים את הילדים שלנו בהתמודדות עם אתגר חיים אמתי. ומלמדים אותם שיש בהם כוחות, כוח והרבה יכולות לפתור את הקשיים שלהם בעצמם.