עדי גוזי, שהצילה את חייה של שכנתה שירה איסקוב, מתייחס להשאת המשואה על ידה מחר בטקס בהר הרצל, ואומרת כי לא היא ולא שירה הן אלו שמשיאות את המשואה, אלא המאבק באלימות נגד נשים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

שירה איסקוב בוועדה לקידום האישה בכנסת (קרדיט: דוברות הכנסת)

הפוסט המלא של עדי גוזי

היי אהובים שלי, ימים שלא רשמתי לכם. ההתרגשות שלי בשיאה. מחר זה קורה.

אשתף אתכם. אף פעם לא חלמתי להשיא משואה, מעולם לא חשבתי על זה אפילו. חלמתי להקים בית, משפחה ולחיות באושר. חלמתי להגשים את עצמי. חלמתי על חיים מאושרים.

אף פעם לא רציתי שאף אחד מלבד משפחתי ייראה בי "גיבורה", רציתי להיות סופרוומן עבור הילדים שלי, שאצליח להעניק להם את כל החום והאהבה שיש לי בלב. אבל ערב חג אחד שינה עבורי, עבור משפחתי, עבור אישה מופלאה בשם שירה ועבור המדינה את הכל.

הלוואי ולא הייתי צריכה להשיא משואה. הלוואי והבן שלי לא היה שומע את הצרחות. הלוואי והמפגש היחיד שלי עם שירה היה בגינה או בדלת כשאני מביאה לה חלה לשבת.

אבל לצערי ולצער שירה, הפכנו לסמל בלי לרצות ובלי להתכוון, סמל למאבק החשוב ביותר – המאבק באלימות נגד נשים.

כשנעמוד שם, בהר הרצל ונשיא משואה, לא "עדי" ו"שירה" ידליקו משואה – המאבק נגד נשים מדליק משואה, הוא נוכח, הוא לראשונה בפרונט, יש לו שמות, יש לו פנים ויש לו קול חזק וברור – אפס סבלנות לאלימות נגד נשים. די.

הלוואי ולא תהיה יותר אף פעם "האישה שניצלה מניסיון רצח ע"י בעלה". הלוואי ולא תהיה יותר אף פעם "השכנה שהצילה את שכנתה". הלוואי והפעם האחרונה שאלימות נגד נשים תשיא משואה היא ב2021.

כי עד 2022 נצליח לנצח את התופעה המזעזעת הזו.