היום הוא יום פטירתו של הרמב"ם. אין צורך להרחיב על מי שהיה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא, ששילב בצורה נפלאה תורה ומדע. אבל האם גישתו בפסיקת ההלכה הייתה מבוססת על שיטת לימוד התלמוד בדרך מדעית-מחקרית?

בתקופת חייו של הרמב"ם בספרד ועד הגעתו למצרים, פעלו במקביל, בצרפת ובאשכנז, בעלי התוספות. מעניינות מאוד הבדלי גישה בלימוד התלמוד בין החכם "הספרדי" הרמב"ם לבין זו של חכמי ה"אשכנזים" באותה תקופה. כדי להכיר את דרכו של הרמב"ם בלימוד התלמוד אנו מוכרחים להסביר מה הייתה דרכם של חכמי אשכנז. בעלי התוספות העלו בתלמודם את מיצוי עומק ההלכה על ידי הפלפול והחריפות, הקושיות והפירוקים, הדקדוקים והחידושים, הספיקות ויישוביהם. שיטתם הייתה לחדור לתוך עומק המשא ומתן ההלכתי של התלמוד, ובכך הם המשיכו את שרשרת הזהב של השקלא וטריא התלמודי. לא התלמוד בשביל המעשה, בשביל פסק ההלכה, כי אם התלמוד לשמו – היה להם עיקר: אגרא דשמעתתא סברא.

לא כן אצל הרמב"ם שהפריד בין הדבקים, בין תמצית ההלכה ובין המשא ומתן התלמודי, האחוזים ודבוקים בה. הרמב"ם ראה בתלמוד רק תכלית מעשית, ולכן אין הדרך שלו לדייק ולהוציא הלכה על סמך איזו קושיה בסוגיה או למצוא הלכה מתוך סברת הגמרא, אלא הוא לוקח את דברי הגמרא במקומם, במשמעם הגלוי והפתוח, ומעתיקם כמו שהם. הרמב"ם היה בעל סברה ישרה, שהקיף את הסוגיות לרוחב, והשגיח יותר על הכללים מאשר על הפרטים, וההלכות שלו בנויות על הגמרא הערוכה, ולא על הדיוקים והקיפולים שבה, על מנת להוציא הלכה מתוך דקדוק הסברה. 

בעל ה"מגדל עוז" מגדירו כך: "וכבר כתבתי כמה פעמים כי ר"מ ז"ל אין לו עסק בחבור משנה תורה זה אלא במה שהוא מפורש בתלמוד אבל לא במה שנוכל לדקדק מן התלמוד (…) דרכו ללכת בדרך הלימוד בקצרה בלשון המשנה ולא בדרך הדקדוק והסברה". כך כותב גם בעל ספר 'הפרי חדש': "אין דרכו של הרמב"ם לחדש דינים אלא להעתיק דיני התלמוד כצורתם וכלשונם וכל אחד על מקומו". וכן כותב הרמב"ם עצמו בתשובותיו לחכמי לוניל: "לא נניח תלמוד ערוך ונפסוק הלכה ממשא-מתן של הלכה". ובמקום אחר נכתב: "על כל פנים לאו ממשא-מתן נפסוק הלכה". 

המשא ומתן התלמודי הוא עיקר או שאינו אלא מקרי בלבד. כראייה נוספת לאמור לעיל, יש להביא את מה שכתב הרמב"ם באגרתו לתלמידו רב יוסף בעניין לימוד 'משנה תורה', שתכליתו חיבור הלכות למעשה, שתכלית המכוונת בתלמוד היא אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, והמשא ומתן התלמודי אינו אלא משני. "וזו לא הייתה הכוונה הראשונה, אבל המשא ומתן והויכוח אמנם נפלו במקרה: כאשר היה מאמר שקול, ופרשו אחד בפרוש, ופרשו אחר בחילופו – הוצרך כל אחד מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פירושו. והכוונה הראשונה אמנם הייתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו". 

הפוכה מזו שיטת לימודם של בעלי התוספות. דווקא המשא ומתן ההלכתי, בבירור הסברה הפנימית, ראו הם מקור נפתח לחידושי הלכות. על ידי השגות, ויכוחים ופלפולים, ביררו וליבנו דינים חדשים לאין מספר.

ישנן שתי גישות לישוב סוגיות סותרות בתלמוד. דרכם של בעלי התוספות להשוות בין הסוגיות השונות בתלמוד, ולראות בכך סתירה לכאורה בין הסוגיות. בעלי התוספות הניחו כי התלמוד כולו יצא מתחת יד אחת, וכי לא תיתכן סתירה בדברי עורך התלמוד. כדי ליישב את הסתירות הם הגו חילוקים בין הסוגיות, והעמידו כל אחת מן הסוגיות הסותרות במצב שונה, אך לא סותר. מכך נולדו כביכול הלכות חדשות שלא היו מפורשות בתלמוד. וכן כותב המהרש"ל בהקדמתו למסכת חולין, שהגדיר את פעולת בעלי התוספות: "שהם עשו את התלמוד ככדור, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום, ונמצא מיושר התלמוד ומקושר", דהיינו יחידה אחת ללא סתירות. 

לעומתם, הרמב"ם, סובר שבדרך כלל סוגיות סותרות הן סוגיות המשקפות דעות של חכמים שונים שנחלקו ביניהם, או של חכם שחזר בו, או אפילו עריכות שונות של אותה סוגיה בבתי מדרש שונים. בסוף הקדמתו לספר 'מורה נבוכים' קבע הרמב"ם שיש סתירות בתלמוד, וכתב את הסיבות להן: 1. המחבר שילב מקורות שונים בלי לציין את הדבר; 2. המחבר שינה את דעתו במהלך חיבור ספרו. 

כלומר המשנה והתלמוד הם אוספים של מקורות שונים, וכיוון שכך, הם מכילים גם חזרות רבות. היות והרמב"ם כמעט אינו חולק על הרי"ף, יש להניח שהרמב"ם קיבל מהרי"ף ומתלמידו הרב יוסף אבן מיגאש את שיטתו.  כמובן ששתי גישות אלו מקורן בתלמוד עצמו, המישב סתירות בין ברייתות או בין משניות וכו' בשתי האופנים הנ"ל. 

==

הרב עמנואל אלאלוף הוא מבית המדרש של מרכז אקדמי לב.