פרשת ניצבים מופיעה באופן תמידי טרם ראש השנה. פעמים שחברתה – פרשת וילך – ניצבת לצידה כמו השנה, ופעמים שעומדת היא בפני עצמה. מה יש בה, בפרשה זו, שזוכה היא להתייצב ולקבל את פנינו בעיצומם של הימים הנוראים טרם ראש השנה?

תשובה – עַד ה' אֱלֹהֶיךָ

פתיחת הפרשה עוסקת בהמשך חידוש הברית בין עם ישראל לקב"ה בערבות מואב. לאחר שבפרשה הקודמת, כי תבוא, פורטו הברכות והקללות, בפרשה זו מודגש כי הברית חלה גם על העם כולו כיחידה אחת וגם על כל פרט ומשפחה בו. פירוט זה הכולל את הגוונים השונים שבאומה "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" – כבר הוא רומז לראש השנה, יום הדין.

כך כותב הנצי"ב מוולוז'ין:

"בא ללמדנו שאין הדין וחשבון של כל אדם שווה, ויש בזה ארבע מדרגות במעלות האדם מישראל, ראשים, ותלמידי חכמים, והמון עם ה', נשים ועבדים וטף…משום שבאמת בכל ראש השנה ויום הדין נצבים כל ישראל ג"כ בזה האופן".

במידה ועם ישראל יפר את המצוות הנתונות לו, חורבן וגלות עתידים להיגזר על האומה. עם זאת, בפרשתנו מתחדש מושג התשובה, לאמור – יש יכולת להפך את הגזירה:

"(ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ג) וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה".

מהפסוקים נראה שהתשובה הינה תוצאה של החטא. במילים אחרות – אלמלי החטא לא היה צורך בתשובה. אולם דיוק בפסוקים מלמד על כך שהתשובה מופיעה בשני שלבים: בשלב הראשון – "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ", ורק בשלב השני – "וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ…וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו". מכאן שלתשובה יש רובד ראשוני ועקרוני יותר של שיבה לה', למקור החיים, הרבה לפני קיום התורה והמצוות.

נדמה שיסוד זה תואם את דברי חז"ל הידועים ש"תשובה קדמה לעולם" (פסחים נד.). משמעות אמרה זו היא שהתשובה אינה תוצאה של החטא אלא בקשה טבעית של הנשמה. התשובה מבטאת את בקשת ההתעלות של האדם הפרטי והאנושות בכללה ורצונם לצאת מהמיצרים והקטנות בהם הם שרויים. הבקשה לדבוק בנשגב, הרצון לרומם את החיים לקומה גבוהה וכללית יותר הינם סניף מתהליך תשובה תמידי אליו שואפת הנשמה. לפי זה, דווקא האדם הישר והטבעי חש בנפשו את הצורך הפשוט שבתשובה.

החטא סותם את צינור התשובה

כשעם ישראל חוטא צינור התשובה המצוי בתודעה הקולקטיבית עלול להיעכר ולהיסתם. במצב כזה העם אינו חש את הגודל אליו הוא מסוגל להגיע, הוא מוצא את כל סיפוקו במסגרת חייו המצומצמת. כאותו אדם המכור לטיפה המרה ואינו שם לבו לנזקים שהיא רוחשת בקרבו. הציווי על התשובה, אף שאין צורך לצוות עליה, מחדש שהתשובה שייכת גם לאותו אדם שחטא. העובדה שהצדיק הגמור נמצא באופן תמידי במצב של "חזרה בתשובה" וזהותו מתעלה – דבר זה הוא מובן לנו, והחידוש הוא לגבי אותו אחד שנפל – שגם עבורו יש אפשרות לתשובה.

בפרשתנו התשובה מתבררת כתנודה נשמתית ראשונה המבקשת להגיע "עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". עצם ההתעוררות, הבקשה להיפתח אל הגודל, השיגוב, היופי והשלמות שקיימים בעולם היא עיקרה של התשובה. השלב הבא של שמירת המצוות מופיע רק לאחר מכן, כפועל יוצא המתקן את האדם באופן שלם יותר. נמצא שהחידוש הגדול שבפרשתנו הוא בעובדה שהתשובה הינה תהליך אידאלי פנים-תודעתי, שבעבור האדם החוטא הוא חידוש וחסד.

בהיבט לאומי, התשובה מופיעה בבריאות ממלכתית, בזהות איתנה, ובגבורה כבירה של האומה. לכן כשעם ישראל בגלות יש צורך לצוות על התשובה העליונה, המעלה את כל כוחות החיים הציבוריים ומשיבה אותם למקורם האמיתי. על ידי מצוות התשובה, שבים האדם והאומה לנשמתם, לארצם ולבית חייהם, כתיאור חייו של שמואל הנביא: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ".