איטה ואפרים צור הי"ד

ביום 12 בדצמבר שנת 1996, ב' בטבת תשנ"ז, אמי איטה צור ואחי אפרים, חזרו מנסיעה משפחתית לכבוד חג החנוכה. הם נסעו לתל אביב לשמח את דודה של אמא שלא היו לה ילדים והייתה בודדה. הם עשו לה מסיבת חנוכה בבית והיא התרגשה מאוד.

בדרך הביתה, ממש קרוב ליישוב בית אל נפתחה עליהם אש תופת ממארב מחבלים, שירו עליהם באמצעות שני כלי נשק אוטומטיים ממרחק של 2-3 מטרים. 49 כדורים נכנסו לרכב, 12 מתוכם בתוך הגוף של אמא שלי, אחד ישירות בראש של אפרים, אחד בכף יד של אחותי שושנה, רסיסי מתכות וזכוכיות פצעו ברמות שונות כל מי שהיה ברכב.

אחי נהרג במקום. אמא עוד הייתה בהכרה איזה זמן, עד אמצע הפינוי היא עוד תיקשרה. שעתיים אח"כ נפטרה על שולחן הניתוחים, לא היה סיכוי להציל כל כך הרבה פגיעות.

עברנו ימים מאתגרים מאוד, כשהמוטו בבית היה: המחבלים רצו להרוג אותנו פעמיים- גם בגוף וגם ברוח. בגוף; אין מה לעשות יותר מדי. זה לא תלוי בנו. ברוח- לא ניתן להם. נמשיך לחיות, נמשיך להאמין בצדקת דרכינו, להיות אנשים כמה שיותר טובים ומועילים.

היינו 8 אחים (אני הבכור, הייתי בן 18.5 למדתי בישיבת הסדר ולא הייתי ברכב), נשארנו 7 בגילאי 18.5 עד 6. היום, 23 שנים אחרי, כולנו נשואים. לכל אחד מאיתנו יש ילדים הנושאים את שמם איטה ואפרים בווריאציות שונות. אנחנו חבורת אחים מגובשת ומאוחדת והכי חשוב שמחה. נפגשים הרבה ושמחים במה שיש.

יום הזיכרון בשבילנו זה יום שבו כל עם ישראל עוצר רגע כדי להתייחד עם כל מי שכל יום בשנה הוא יום זיכרון.