ביקורת סרטים: 'גרטל והנזל'

אחרי 'ספר הג'ונגל', 'מלך האריות', 'היפה והחיה', 'אלאדין', 'דמבו' 'מראה מראה' ועוד מותגים רבים אחרים שהגיעו לסיבוב נוסף בחסות האולפנים. כעת כבר ברור שאנחנו נמצאים ברנסנס השני של תחיית העיבודים המחודשים.

מדי עונה מגיע הנה יבול מבהיל של ריבוטים, ריימיקים, אתחולים וחידושים של מגוון האגדות והיצירות העל זמניות. אולי זה מחסור בכותבים, ואולי זו בעצם שיטה להגדלת הרווחים. כך או כך, נראה שבהוליווד פשוט עלו על נוסחת אחידה: לוותר על יצירת קלאסיקות חדשות ובמקומן לתעתק את האגדות הישנות מכל הזמנים – ולשגר ישירות למסכים.

בהתאם למגמה הזו, גם "גרטל והנזל" שעלה לאחרונה למסכים, ממשיך את הקו הברור של האולפנים לסחוט עוד מהלימון של האחים גרים. אך בעוד שהקודמים שצוינו מעלה מתהדרים בכוכבים הוליוודים מהשורה הראשונה, ואף עברו התאמה לרוח הזמן בעיקר בתקופה כזו רגישה, הרי שבמקרה של 'גרטל והנזל' אין לא מזה ולא מזה. והתוצאה בסופו של דבר – סרט חסר שיניים שתופס טרמפ על תופעת החידושים ורחוק מלהשאיר חותם.