הייתי בחור ישיבה צעיר וירוק בתחילת שיעור א' בישיבת ההסדר בקרנ"ש ולא העליתי על דעתי שלא אוכל לקרוא את פרשת בר המצווה בנוסח שלי.

מה? קוראים פה רק בנוסח אשכנזי? אז כן. זאת החלטת ראש הישיבה שליט"א. הוא לא רוצה בלאגן. הוא חייב סדר. חכו לסוף זה מתחיל עכשיו להיות מעניין.

אני לא נותן לדברים כאלה לעבור לידי. אני נזכר בכל שנה בפרשת 'חוקת' בסיפור הזה כי בשבת הזו בשנתי הראשונה בישיבה כמעט ולא נשארו בחורי ישיבה, וגם לא הקורא בתורה הקבוע. בצר להם פנו הגבאים אלי בבקשה להכין את שלושת העליות הראשונות של הפרשה, לא לפני שביקשו אישור מראש הישיבה (נו אם אין מישהו אחר מה נעשה?).

ברור שהסכמתי. אני הולך לעשות היסטוריה. התכוננתי לחלק שלי בטעמי המקרא הספרדים כמו שלא התכוננתי מעולם לקריאה בתורה, אפילו לא בבר מצווה שלי. הקפדתי על כל תג וכל נסוג- אחור. ידעתי את הקריאה ישר והפוך. היסטוריה, כבר אמרנו?

שישי בבוקר והגבאי מתבשר שהקורא בתורה כן נמצא השבת. עם חיוך גדול על פניו ניגש אלי ואמר; 'אין צורך הסתדרנו'. חרב עליי עולמי. כמה זמן השקעתי בהכנת הקריאה הזו. נשארתי בבית המדרש עד השעות הקטנות של הלילה, לפני ואחרי כל סדר, רק כדי שהרגע ההיסטורי הזה יהיה בהכי הוד והדר שהוא יכול להיות.

שקעתי בעלבון. אחד מבכירי הישיבה, בחור בשיעור ז' שעניין המסורת הספרדית בוער בעצמותיו שמע על העניין ולא היה מוכן שיעבור בשתיקה (לימים ירשתי את ה"תפקיד" ממנו לאחר שעזב, ובעוזבי בשיעור ט' כמובן שדאגתי שיהיה מי שיירש אותי). דיבר עם כמה ר"מים והגיע עד לראש הישיבה ובישר לי בסיום תפילת ערבית של שבת: אתה תקרא מחר את מה שהכנת.

לא ידעתי נפשי מרוב התרגשות. אכן למחרת עמדתי על הדוכן וקראתי בטעמים אותם לימד אותי אבי כבר לבר המצווה את שלושת העליות הראשונות של הפרשה. עשיתי היסטוריה – קראתי בנוסח ספרדי בישיבה אשכנזית. לפחות כך חשבתי בהתחלה. רק לאחר כמה שנים הבנתי עד כמה אני לא בכיוון – הנוסח זה ממש לא העניין.

אז מה כן? אז ככה זה עובד: הלב הפועם של כל ישיבה באשר היא הוא כמובן לימוד הגמרא בעיון. הוא מהווה את החלק הגדול ביותר של סדר יומו של בחור ישיבה, בחשיבות ובכמות. אבל כמעט כל הישיבות בימינו לומדות באותה שיטה שלמדו עיון בליטא בישיבות שושלת בריסק ולאחריהם פיתוח השיטה ע"י רבי שמעון שקאפ. לימוד הדוגל בדרך חשיבה אימננטית, של חילוקי "חפצא" ו"גברא" החורז בין הגמרא הראשונים והאחרונים, פעמים רבות רחוק מפשט הסוגיא, ובעיקר – אין בו שום שאיפה להגיע לפסיקת הלכה, ובקיצור בשמו העממי – "פלפול".

לעומתו עומד ה"עיון הספרדי" שבו למדו קהילות ספרד מדורי דורות ואף קהילות רבות באיטליה – לימוד השואף להגיע לפשט הסוגיא, להבנה ברורה ומדויקת של דעתם של הראשונים ופסיקת ההלכה על ידי השולחן ערוך ונושאי כליו. ובשמו העממי – "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא".

מעטות הן הישיבות שלומדות בדרך זו, ובשנים האחרונות יותר ויותר ישיבות מבינות עד כמה שיטת הלימוד הזאת הרבה יותר רלוונטית לדור שלנו שבו רבים מהתלמידים זוכים לשבת בין 5 ל- 8 שנים בישיבה ולאחר מכן להתחיל את חייהם מתוך בסיס מוצק של עולם רוחני. זוהי שיטת הלימוד בישיבה שבה למדתי. בישיבות הסדר רבות יש קריצה לקהל פריפריאלי והן מתהדרות בכך שאצלן מתפללים וקוראים בתורה בכל הנוסחים, ששרים אצלם בחדר האוכל רק פיוטים, שכל חודש יש הילולא לצדיקים ושראש הישיבה מעביר שיעור עם טורבן על הראש.

אבל כולם מפספסים בענק. אם הן ימשיכו לנופף בנוסח הספרדי כעיקר אבל את מרכז הכובד של הישיבה הם ישאירו כפי שהוא בנוסח הליטאי הן פשוט משקרות לעצמן. אינני קורא ליסוד ישיבות "ספרדיות" כשם שאני לא רוצה שישיבות יהיו "אשכנזיות". אני מציע להתנסות ולשלב שיטות לימוד נשכחות שנותרו להן נושאי דגל יחידים (הגדולה שבהם היא ישיבת "כסא רחמים" בראשות הרב מאזוז שליט"א), שלדעתי גם הרבה יותר רלוונטיות לימינו. לומדי התורה שלנו יצאו משנות הלימוד כשהתורה שלהם לא נותרה בשמים אלא הגיעה מהלכה למעשה. כך מחזירים עטרה ליושנה.

=======

הרב הראל מקייס הוא ראש בית מדרש בתיכון תורה ומדע בכפר סבא ושחקן בתיאטרון ילדים 'אבני דרך'