הזיכרון שהולך איתי: הרב חגי לונדין על הרב אודי פוגל הי"ד

הרב חגי לונדין בזיכרון מהחברותא שלו הרב אודי פוגל הי"ד שנרצח עם אשתו ושלושת ילדיו בפיגוע באיתמר. "המילה 'עדינות', תמיד התקשרה לי עם דמותו של אודי" | פרויקט זיכרון בסרוגים

כמה מילים על עדינות | הרב אודי פוגל הי"ד

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, חברים ומשפחות שכולות משתפים את הזיכרון שהולך איתם מיקיריהם שנפלו.

הרב חגי לונדין, ר"מ בישיבת שדרות ומראשי ארגון קהלים נפרד מהחברותא שלו הרב אהוד (אודי) פוגל הי"ד שנרצח בליל שבת ו' באדר ב' תשע"א, 11 במרץ 2011 עם אשתו ושלושת ילדיהם בביתם באיתמר.

כמה מילים על עדינות

נפל בחלקי להכיר את הרב אודי פוגל הי"ד למשך כמה חודשים. בשנת תש"ס, הייתי תלמיד צעיר בכולל מר"צ במבשרת ציון, בהפסקה קצרה בין שני חלקי השירות הצבאי. שם נפגשתי עם אודי ולמדנו יחד בחברותא את הסידור 'עולת ראיה'.

יכולתי לתאר בהרבה מילים את הלימוד המשותף עם אודי: הבנה בהירה; עומק נפשי; חתירה לאמת; מלחמה מתמדת בחולשה, בעייפות, בקטנוּת; אבל ככל שאני מנסה להיזכר בימים האלה, המילה 'עדינות' נראית לי המתאימה ביותר. כבר אז עמדתי משתאה מהיכולת שלו מחד – להיות תובעני, אפילו אכזרי, בדרישות שלו מעצמו בלימוד התורה, בשירות הצבאי, בשליטה העצמית; ומאידך – מן הרכות והנעימות שלו ביחס לאחרים, מהתפילה הממוקדת, מהעין הטובה.

גם שנים לאחר מכן, שהקשר בינינו כבר נחלש, בעת בה נפגשתי עם המילה 'עדינות', איכשהו היא התקשרה לי במעורפל עם דמותו של אודי. כשהיה צריך להגיב בקשיחות כלפי מישהו; כשנתקלתי בהתנהגות גסה; השאלה 'מה אודי היה עושה'? הייתה שאלה מתבקשת.

המילה 'עדינות', התקשרה לי במעורפל עם דמותו של אודי. הרב חגי לונדין

המילה 'עדינות' היא מילה קצת עזובה כיום. בתרבות בה מככבות מילות-תואר כ'מצליחן', 'סלבּ' ו'ווינר' העדינות נדמית כלא רלוונטית. כאשר המדד להצלחה הוא ההישג החיצוני, הרעש התקשורתי, כאשר "הַמְּלִיצִים וְהַמְסַפְּרִים, הַדְרָמָתוֹרִיִּים (שחקנים) וְכָל הָעוֹסְקִים בָּאָמָּנֻיּוֹת הַיָּפוֹת (החיצוניות) נוֹטְלִים מָקוֹם בְּראשׁ הַתַּרְבּוּת" (ישראל ותחייתו יז) – אין כל כך מקום לעדינות. לעיתים העדינות הולכת ומדירה רגליה גם מעולם התורה. בעידן בו השפעה נמדדת ברייטינג ובפוסטים בפייסבוק – תופסות את הבמה דמויות דעתניות שעיקר כוחן הוא ברהיטות הלשון והכתיבה, ואילו דמויות כמו אודי מוצאות את עצמן ביישוב אי-שם, מוקפות בכמה עשרות תלמידים ופשוט מלמדות תורה.

יחד עם זה, איכשהו הולך ומתברר, בטווח של שנים, שהתורה העדינה, החרישית – דווקא היא זו ההולכת ופורצת גבולות. התורה הזו, המעוררת לעיתים נרגנות של ציבור הרוצה לראות 'תוצאות בשטח' ומאוכזב ממה שנדמה לו כ'רחפנות' – מוצאת את עצמה, שלא ברצונה, פעם אחר פעם, עומדת במוקד ההשפעה – הגלויה והסמויה – של השיח הישראלי.

הרב אודי הוא לא לבד. הוא מצטרף לרשימה ארוכה של שמות כרועי קליין, דגן ורטמן, הרב נעם ויינברגר, יוני נתנאל, אלירז פרץ ועוד ועוד; רובם דמויות לא-ידועות בחייהם, וחלקם אף לאחר מותם. אולם למתבונן בהם מקרוב מתבררת המרכזיות וההשפעה שהייתה – ועוד תהיה – להם על עם ישראל. אם נביט היטיב נבחין כי פעמים רבות מאחורי גרעין תורני מצליח, מאחורי מהפכה חינוכית, מאחורי הצלחה צבאית והתיישבותית – עומדות דמויות מן הסוג הזה שלאט לאט דוחפות את כולנו קדימה. בחורים ובחורות צעירים, שאת רובם לעולם לא נכיר, לפחות לא בחייהם, ההולכים ומצעידים אותנו יותר ויותר אל מעמקי עידן הגאולה.

הדמויות הללו לא צומחות יש מאין. הן תוצר עמל של שנים. עמל המחושל בתוך בתי המדרש של התורה הגואלת. בתי מדרש שאינם מתוקשרים, פעמים רבות אף גמלוניים בהקשר של יחסי ציבור. בתי מדרש, שלמרות אלפי תלמידיהם, העיקר בהם הוא האיכות ולא הכמות. כדוגמת מכוניות 'רולס-רויס' שחלקיהן מורכבים אחד לאחד בעבודה ידנית, כך גדלים הבחורים והבחורות הללו; בידיים אמונות של תלמידי חכמים זקנים ואוהבים. הם ממלאים לאט לאט את השורות, מחלחלים לכל המערכות, ובנחישות העדינה שלהם מנצחים בשם כולנו. חלקם משלמים על כך בחיים של מסירות-נפש כלכלית, חלקם בחיים של מסירות-נפש חברתית, וחלקם, כמו אודי ומשפחתו, בחייהם ממש.

היה שלום אודי. תלמיד חכם, קצין, מתיישב, חבר; נוח בשלום על משכבך ותעמוד לגורלך בקץ הימים. אמן.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו