'גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה'. אברהם אבינו עוזב את התגלותו של ה', ורץ לקראת שלושת האנשים הבאים לקראתו, כדי להכניסם ולארחם בביתו.

באופן חריג, ננסה לגעת בלב, בנשמה וברצון לחיות את מה שהנחיל לנו אברהם אבינו. באופן חריג, לא באמצעות לימוד מקורות עיוניים אלא נספר כמה סיפורים פשוטים (מוכרים?…)

וכתמיד נשאל את עצמנו, כיצד פרשת השבוע זורמת בנו וכיצד כל אחד מנסה לחיות את האור הבוקע מבין המילים.

בעל התניא קיבל מר' מרדכי הצדיק ששמע מהבעש"ט: נשמה יורדת לעולם וחיה שבעים- שמונים שנה כדי לעשות ליהודי טובה פעם אחת. וכך כתב הרבי מלובביץ' על דברי הבעש"ט הללו: "זהו מאמר נפלא: לא בשופטני עסקינן (ועל אחת כמה וכמה לא ברשיעי) מדובר אודות יהודי הלומד תורה ומקיים מצוות בכל יום ויום במשך שבעים- שמונים שנות חייו, כולל מצות קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, יסוד כל המצוות כולם, כולל המצווה של עשיית טובה ליהודי. ועד כדי כך שעל פי השו"ע מצות קריאת שמע קודמת ורק לאחריה הולכים לעשות טובה ליהודי (מצות צדקה וכיו"ב). ואעפ"כ אומר הבעש"ט, שירידת הנשמה בגוף יכולה להיות בשביל קיום כל התורה והמצוות כולל מצות ק"ש, אלא כדי לעשות טובה-פעם אחת ויחידה- ליהודי שני!!"

הדברים מרגשים ביותר. אדם חי את כל חייו כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת… (מי היה מסוגל לומר זאת היום?…)המסורת על לידתו של הבעש"ט מספרת שבזכות הנהגתו המיוחדת של אביו במצוות הכנסת אורחים, זכה שיצא מחלציו מאורם של ישראל הבעש"ט. (סיפורי חסידים, הגרש"י זוין, פרשת וירא).

הצדיק ר' אליעזר, אביו של הבעש"ט, דר בכפר, והיה מכניס אורחים גדול. שליחים מיוחדים היו יוצאים בפקודתו לחזר אחרי עוברי אורח ולהכניסם לביתו, ולאחר שהאכילם והשקם היה נותן להם מתנות וצידה לדרך. התנהגותו במידת הכנסת אורחים עשתה רושם גדול למעלה והחליטו להעמידו באיזה ניסיון. אמר ה"בעל דבר" (השטן): "אני אלך ואנסנו", ואליהו הנביא אמר: "לא כי, מוטב שאני אלך".

החליטו לשלוח את אליהו הנביא לשם כך. בא אליו אליהו הנביא ביום השבת אחר הצהריים בדמות עני עובר ושב ההולך במקלו ובתרמילו. נכנס אליו ואמר: "שבתא טבא!" ר' אליעזר לא התקצף על חוצפת העני לחלל את השבת בפניו, לא גער בו ולא בייש אותו, אלא נתן לו מיד סעודה שלישית ובמוצאי שבת נתן לו סעודת מלווה מלכה, ולמחרת ביום הראשון נתן לו גם נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל עוון בואו אליו מן הדרך בעצם יום השבת עם חפציו ומטלטליו. כשראה אליהו הנביא את הנהגתו הטובה, נתגלה אליו ואמר לו: דע שאנכי אליהו, ובאתי לנסותך, ובזכות שעמדת בניסיון לבלי לבייש את האורחים הבאים אליך, תזכה לבן שיאיר את עיני ישראל. ברכתו של אליהו נתקיימה, ור' אליעזר זכה להוליד את הבעש"ט.

ומהסיפור של הבעש"ט לסיפורי ר' שלמה קרליבך שיום פטירתו היה אתמול.

ר' שלמה קרליבך, מרחיב את המושג 'הכנסת אורחים', והופך אותו לצו רלוונטי עבור כל אחד מאתנו בכל יום ויום: "למרות שזה טוב אם יש לך גילוי השכינה, הדבר הגדול ביותר הוא אם אתה עושה מקום למישהו, אפילו מקום קטן ורק לדקה אחת. כאשר אתה מת, אתה מת. זה יכול להיות עצוב, אבל זה לא כואב. אבל אם מישהו מסתובב ואין לו מקום בעולם כלל, זה הכאב הגדול ביותר. בזמן שאתה אומר שלום למישהו, אתה צריך לעשות מקום קטן בשבילו בלבך. אולי רגלי האנשים עומדים על הקרקע, אבל לבם צריך לב אחר כדי להגיע למקומם.

משפטים אלו (שנאמרו לפני למעלה מארבעים שנה בלוס אנג'לס, ב'בית אהבה ותפילה') מבינים את 'הכנסת האורחים' לא רק כתיאור של המצווה הגדולה שבאירוח אדם זר וסיפוק צרכיו הבסיסיים (אכילה, לינה), אלא גם במעשה היומיומי של 'לעשות מקום למישהו', ולו מקום קטן, ולו לדקה אחת.

ר' שלמה רואה את הכאב הגדול ביותר כזה של אדם שאין לו מקום בעולם (ויכול להיות שיש לו בית גדול, כמובן), ומבין שכדי שיהיה לאדם מקום הוא זקוק לליבו של אדם אחר. וממשיך ר' שלמה: "מתי אני קרוב להקב"ה באמת? הקב"ה יכול לגלות את עצמו אלי בשלמותו. אבל כמה אני דומה לו? אני דומה לה' ביותר כאשר אני מקבל איש זר. מדוע? מה עושה הקב"ה? הוא עושה מקום בעולם, כדי שלכל יצור קטן יהיה מקום. לעשות מקומות הוא הדבר הגדול ביותר.

ועוד סיפור אחד של הרב שלמה קרליבך, שמלמד אותנו לדון לכף זכות ("מתלמידיו של אברהם אבינו- עין טובה…"): באחת הערים באירופה קיים בית כנסת בו התושבים מתפללים עם כל הלב והנשמה. באחת השבתות הגיע לתפילת שחרית הרב שלמה קרליבך. כשהגיע נוכח לדעת כי החזן גרוע, ללא קול, אינו זוכר את המנגינות ואינו מבטא את המילים טוב. סיפר הרב שלמה: "ממש לא רציתי להתפלל איתו. הייתי בטוח שהוא אדם עם הרבה כסף, יש לו אזכרה והוא נתן סכום כסף לבית הכנסת ולפיכך נתנו לו להתפלל. ממש גועל נפש. עמדתי בפינה והתפללתי לעצמי. אבל מה אפשר לעשות, כשמוציאים ספר תורה מוכרחים להתקדם, מי לא רוצה לנשק את הספר תורה?

כשניגשתי לארון הקודש לנשק את ספר התורה, ראיתי ששני אנשים מחזיקים בחזן. שאלתי אותם: 'האיש לא יכול ללכת?' והם השיבו: 'לא, אתה לא מכיר אותו? הוא החזן העיוור. הוא היה חזן ראשי בלמברג, היה לו קול כמו הלויים בבית המקדש. הוא היה באושוויץ חמש שנים, ומרוב המכות והעינויים שעבר אין לו עיניים, אין לו קול, וגם שכח את מילות התפילה… והיום ביקשו ממנו שיעבור פעם אחרונה לפני התיבה…".

המשיך הרב שלמה וסיפר: "אם הייתי מתפלל מאה שנה את תפילות יום הכיפורים לא הייתי יכול להתפלל כמו שהוא התפלל אז בשבת בבוקר…איך לא הרגשתי את עומק התפילות שלו? באותם רגעים רציתי להיעלם. חשבתי איך אני חיצוני ללא כל פנימיות. עמדתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בינתיים החזן התקרב עם שני האנשים, וכל אחד מהמתפללים מנשק את ספר התורה. כשהוא עבר על ידי, במקום לנשק את ספר התורה נישקתי את ידיו. שאל החזן את האנשים שהחזיקו אותו: 'מי זה שנישק את ידי? "זהו רבי שלמה קרליבך' השיבו. 'רבי שלמה, אני אוהב את הניגונים שלך' הוא אמר לי,באותה השנייה החזן העיוור החזיר את נשמתי…"רבי שלמה שהה בעיר וטייל עם החזן העיוור מדי פעם. בחלוף חודשים מספר הוא טלפן לבית העיוור לדרוש בשלומו, אשתו ענתה ואמרה: "רבי שלמה, החזן העיוור קיבל תפקיד חדש, הוא עכשיו חזן בגן עדן, מנגן בקולו הערב לכל יושבי מרום…"

אם אנו היינו בבית הכנסת הזה, עם החזן הזה, האם היינו מתנהגים אחרת? רוטנים ומדברים סרה עליו או דנים לכף זכות? שאלות אלו ושאלות אחרות עומדות מולנו מדי פעם, ולעיתים לאחר מעשה אנו רואים דברים שונים מאלו שחשבנו. כולנו רוצים שאחרים ידונו את מעשינו לזכות, שלא ישפטו אותנו לפי מראה עיניים, אלא ייכנסו לנעלינו ויראו עם מה אנו מתמודדים, רק אז ידונו אותנו, אז הראייה שלהם תהיה שונה. אנו מצווים לאהוב את האחר כמו שאנו אוהבים את עצמנו.

אחד הדברים הוא לדון לזכות, לא לשפוט לפי מראה עיניים, ובעצם, לא לשפוט כלל. נהיה עם ראייה טובה על מעשי חברינו, לא נטיח בהם אשמה ובוז על מעשיהם טרם נכנסנו לנעליהם, יתכן שאם ננעל את נעליהם נראה תמונה שונה. בורא עולם דן כל אחד מאתנו כי הוא יודע את מצבנו, בוחן כליות ולב. אל תיקח את תפקיד השופט מהמלך, אל תשפוט את מעשי האחר, הסתכל על מעשיו בראייה טובה. אם נתקלת חלילה במעשה שנראה לך כלא ראוי, אל תדון את עושיו לשלילה, נסה ברוב עוז ותעצומות לדון את חברך לזכות, יבוא יום ובורא עולם יתנהג בדיוק כמוך וידון אותך לזכות שתביא אותך אל שערי גן עדן..