לפי הכתוב: "ורדפו מכם חמישה מאה" החשבון הוא שהאחד ירדוף עשרים, ובהמשך אומרת התורה: "ומאה מכם רבבה ירדופו" לפי החשבון הזה האחד ירדוף מאה, ועל כך שואל רש"י: "וכך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו'?". ומסיק מכאן רש"י: "אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה".

לפי הכלל הזה הרי ככל שכמות לומדי התורה גדילה כך צריכה התוצאה הרוחנית להיות מקיפה יותר, וניצחון האמונה על הכפירה היה צריך להראות יותר בשטח, אך לא תמיד כך הדבר. הנה רבי יוחנן בן זכאי כשראה שהחורבן קרב ובא, בניסיונו להציל את שארית הפליטה, ביקש את "יבנה וחכמיה", קומץ קטן של לומדי תורה, וממנה החל לשקם את "עולם התורה" שחרב

ואכן בתחילת דרכו של ריב"ז האירה לו ההצלחה פנים, יבנה הפכה למרכז התורה וחכמיה למנהיגות הרוחנית של שארית הפליטה, וכך נמשך הדבר עד ימיו של רבי עקיבא, אשר העמיד תלמידים הרבה כמו שמסופר במסכת יבמות [סב ב]: "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס" והנה לא זו בלבד שהכמות התורנית הגדולה הזו של רבי עקיבא לא גרמה לפריחת התורה אלא התוצאה היתה הפוכה ש"כולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם". יתירה מזאת שמעתי מחכם אחד שמעניין שמכל האלפים הללו לא מובא בגמרא אפילו מאמר אחד מפני שתורה שבאה ממחלוקת אינה תורה.

ורבים שואלים: הרי רבי עקיבא, רבם של אותם עשרים וארבעה אלף תלמידים, הוא שאמר [ספרא קדושים פ"ב]: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ובוודאי תלמידיו התחנכו על הכלל הגדול הזה, ורוממות 'אהבת ישראל' היתה בגרונם, ואם כך כיצד בשעת מבחן לא היו תלמידיו אלו נאמנים לדגל האהבה שאותו נשאו ברמה, ולא נהגו כבוד זה לזה?

ראיתי הסבר יפה של הרבי מלובאויץ רמ"מ שניארסון [ליקוטי שיחות, ל"ג בעומר] שביאר על פי הכלל [במד"ר פר' כא]: "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעתן שווין זה לזה", ובוודאי כלל זה חל גם על תלמידי רבי עקיבא, שכל אחד ואחד השיג את תורתו של רבו לפי דרכו ודעתו, אבל כל אחד מהם לאחר שלמד מר"ע החליט שהאמת היא רק כפי שהוא הבין את דברי רבי עקיבא והוא הפירוש האמיתי, וכאשר שמע שחברו מוסר את דברי רבם באופן שונה, החליט שהאחר מסלף את דברי הרב, ואם כך איך אפשר לנהוג בו כבוד, אדרבא יש לגנות אותו.

ומכאן באה הפסילה והמידור שנהגו זה בזה. והנה דווקא רבי יוחנן בן זכאי, שידע שאין בעבודת ה' "קו" אחד אלא שכולם צריכים ללכת רק בו ולהכיל את דעתו של כל אדם גם אם היא שונה מחברו, הוא שביקש מתלמידיו שכל אחד יבקש את דרכו הייחודית לפי הבנתו האישית, ועל כן אמר לחמשת תלמידיו [אבות פ"ב יג]: "צאו וראו איזו דרך טובה שידבק בה האדם" וכל אחד מהם החזיר לו תשובה אחרת. האחד 'עין טובה', האחר 'חבר טוב', השלישי 'שכן טוב', הרביעי 'הרואה את הנולד', והאחרון 'לב טוב', ורק בדרך זו, המאפשרת לכל תלמיד מרחב רוחני משלו, הצליח רבי יוחנן בן זכאי לשקם מחדש את 'עולם התורה' שלאחר החורבן. ואף רבי עקיבא לאחר שראה את הכישלון של עשרים וארבעה אלף תלמידיו, בבואו לשקם מחדש את מפעלו התורני, התחיל בשבעה תלמידים וציווה עליהם: "ראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה – אתם לא תהיו כן" [קה"ר יא]. כי רק חבורת לומדי תורה ה'מפרגנת' זו לזו ומכבדת האחת את זולתה רק היא המסוגלת להצליח.

וכמו בימי רבי עקיבא גם אנו בזמן הזה, אחרי חורבנו של 'עולם התורה' בשואה שפקדה את עמנו, שוב היה עולמנו שמם מתורה עד שהתחוללה המהפכה התורנית של דורנו שמילאה ארץ ישראל תורה, אבל הלקח של תלמידי ר"ע צריך לעמוד כל הזמן לנגד עינינו, ולדעת שהצלחתה של מהפיכה זו מותנת רק אם לומדי התורה ינהגו כבוד זה לזה, ועיניהם לא תהיה צרה בתורה זה לזה. ויתקיים בנו תפילתו של רבי אלימלך מליזנסק: "ותצילנו מקנאת איש מרעהו ולא יעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתנו על אחרים. אדרבא, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברנו ולא חסרונם ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה"

הלקח של תלמידי רבי עקיבא הוא שלא מספיק להקים כמות של תלמידים אלא צריך לדאוג שהם התנהלו באחדות – משה רבנו גילה לנו את סוד האחדות: "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" וכך כתב על זה "אור החיים" : "עוד רמז כי מלכות תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד, שבזה יהיה סיבה שיתייחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה  בה הויה של קיום.  כי ראש האובדן הוא הפירוד וכל המחזיק ברכה הוא השלום וייחוד הלבבות". וכששאלו מדוע קשר משה רבנו את אחדות של העם בראשי העם? השיב על כל ה"תולדות יעקב יוסף": קודם צריכים להיות מאוחדים "ראשי העם", המנהיגים, – ורק אז אפשר לקוות ל"יחד שבטי ישראל" שגם בעם עצמו תהיה האחדות! והוסיף על כך רבי יחזקאל פאנט (ראב"ד קרלסבורג): להביא את העם לאחדות קל יותר אם אין מעורבות שלילית של המנהיגים, שהרי המחלוקת והפירוד מקורם בעיקר בראשי העם.

חשבון נוקב עורך הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא) עם אישים שמילאו תפקידים ציבוריים, ובגלל אמביציות אישיות ותאוות שלטון גררו את בית ישראל למחלוקות שהביאו לפילוג העם, וכך כתב שם: "יתרה עליה חמדת הכבוד – כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו.

הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו ז"ל (סנהדרין קב): תפסו הקדוש – ברוך – הוא בבגדו ואמר לו, חזור בך ואני ואתה ובן – ישי נטייל בגן – עדן. אמר לו, מי בראש? אמר לו, בן – ישי בראש. אמר לו, אי הכי לא בעינא. מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא (במדבר טז): ובקשתם גם – כהונה. וחכמים ז"ל (במדבר רבה יח) הגידו לנו כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו. הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם. על מה התחיל שאול לארוב אל דוד אלא מפני הכבוד, שנאמר (שמואל א יח): ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול וגו' ויהי שאול עוין את – דוד מהיום ההוא והלאה. מי גרם לו ליואב שימית את עמשא אלא הכבוד, שאמר לו דוד (שמואל – ב יט): אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים. כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם.

בבואנו ליזום אחדות במחנה שלנו, מה עלינו לעשות? הבה נבוא להקשיב להנחיות של רבותינו: כמו פירושו של הראי"ה בספרו "עין איה" (ברכות כז ב) לדברי רבן גמליאל: "המתן עד שיכנסו בעלי תריסין" – וצריך להבין מדוע מכל כלי המלחמה משתמש רבן גמליאל דווקא ב"תריס" שהוא נשק הגנה, ולא בחרב או חנית וכד' שהם כלי התקפה? ומסביר הראי"ה: שיש "מלחמת מגן" ויש "מלחמת תגרה".

מלחמת-תגרה היא מכוונת להפיל את האויב ולאבדו, ואילו מלחמת- מגן היא להחזיק מעמד עצמו. וכן גם במלחמת הדעות, כשנלחמים בידיעות הרעות צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדם עד היסוד לבל ירעילו את העולם בארס שלהם. אבל בדברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלקים חיים, רק שכל אחד מחויב להחזיק בדעתו שהיא לפי  דעתו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ בדברי תורה המלחמה אינה כ"א מלחמת מגן, למצוא מעמד למעשה ע"פ דעתו, אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין" תופסי מגן.

זוהי הדרכתו של רבנו שלא לפגוע בבעלי הדעות גם אם אין אנו מסכימים לדעתם. הדרכה נוספת דומה מביא רבנו הרצי"ה בספר "לשלשה באלול" (עמ' כב): "כשהעירו לו (לאביו הראי"ה) ביחס לאנשים ידועים על שהוא משתתף אתם בפעולות של חיזוק התורה והיהדות – (אמר הראי"ה) : "אל לעשות לי קוקיסטים, כל אחד מישראל שבא ועוסק בדבר כללי לטובת התורה היהדות הרי הוא משלנו". לא לפסול או להדיר אדרבא לשתף פעולה ואם זאת לעמוד על שלנו.