מן הסתם, הדיון הציבורי מסביב לכרטיס תרומות האיברים החדש "בלבבי" – המחייב, בניגוד לכרטיסי "אדי" הוותיקים והמוכרים בחרה הישראלית, כי תהליך התרומה ייעשה כהלכה, בפיקוח ובאישור רבנים – יתמקד בשאלת יתרונותיו וחסרונותיו של המיזם.

בדלנותו של הציבור הדתי, אי-הסכמתו לכרטיס "אדי", לעומת הגושפנקה ההלכתית המובטחת בכרטיס האלטרנטיבי "בלבבי"; הפוטנציאל להצלת חיים מול המחיר החברתי שמתלווה אליו. ליבון סוגיות אלה חשוב ונחוץ. עד כדי כך, שתוספת אחרת שמציע כרטיס "בלבבי" עלולה 'ללכת לאיבוד'.

אסמכתא לחשיבותה של תרומת איברים מצוטטת בכרטיסי "אדי": "וכל המקיים נפש אחת… כאילו קיים עולם מלא". ואמנם, המשפט מופיע במספר מקורות, אך כרטיסי "אדי" מפנים לפסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק י"ב, הלכה ג').

ואילו כרטיסי "בלבבי" – בהמשך למשא ומתן הסמוי בינו לבין אחיו הבוגר "אדי" – מפנה למקורו של הביטוי, משנה במסכת סנהדרין, ומצטטו באי-דיוק קל: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (על בסיס פרק ד', משנה ה').

ציטוט לקוי

תפסת מרובה, לא תפסת: הציטוט שנבחר עבור כרטיסי "בלבבי" לקוי ממספר בחינות.

עובדתית, אין ערבון שהאברים שנתרמו ילכו ל"ישראל" דווקא, במובן המקורי של המילה. מדינת ישראל הינה ביתה של אוכלוסיות לא-יהודיות נרחבות, ולמרבה הצער, גם בניהן ובנותיהן זקוקים להשתלות איברים.

האומנם לא נציל את חייהם? האומנם נתעקש להציל רק יהודים? ברובד המעשי, אין זה צודק להגביל את טווח קיום הנפשות ל"ישראל". והאם ניתן להעלות על דעתנו שהתורם ריאות לשכנו הדרוזי לא קיים עולם מלא?

מבט על הקשרו של הביטוי מחזק נקודה זו. המשנה במסכת סנהדרין מתייחסת לשורת דינים הייחודיים לבתי משפט יהודיים: המבנה הפיזי של בית המשפט, אופן ישיבתם של הדיינים, האיומים והלחצים על עדי נפשות.

האומנם הגיוני לקשר בין מקור בעל זווית ראייה נקודתית ופרטנית, לבין מצוקה כלל-אנושית, מצוקה שאינה מבחינה בין עם לעם, בין דת לדת? ואם אכן נוצר הקשר – האין זה נכון ומתבקש להעניק למקור אופי אוניברסאלי ככל האפשר?

האם היהדות היא לא מוסרית?

אולם, הבעייתיות הגדולה בציטוט שנבחר לכרטיס "בלבבי" אינה אינהרנטית לציטוט, אלא נובעת מזיקתה לכתוב בהמשך הכרטיס: "נושא תעודה זו מחויב לעמדה הרואה בתרומת איברים צו מוסרי עליון". הנה, משדר הכרטיס, הצו המוסרי העליון נובע מן הישראליות, מן הערך בקיום נפש אחת מישראל.

הנה, הצו המוסרי העליון מצטמצם לישראליות. הדברים אינם מתקבלים על הדעת. האומנם ממושתתת מחויבותנו המוסרית על היותנו ישראלים, על היותנו יהודים? האומנם מחויבותנו להומאני, לאתי, מקורה בהשתייכותנו – המקרית – לעם ספציפי? האם אחריותי לחברי, לזולתי, לאנושות, אחריותי כבן אדם, מושרשת ביהדותי?

יהא זה זלזול כלפי האנושית – כלפי הבריאה וכלפי הבורא – לחשוב כך. אני מוסרי משום שאני בן אדם. משום שכך ראוי שאתנהג כלפי בני אדם אחרים. משום שכך ראוי שבני אדם יתנהגו אחד לשני. לא משום שאני "ישראלי". ולא משום שחברי "ישראלי" כמוני.

יפה, אם כן, נהג כרטיס "אדי" בהשמטת המילה "מישראל". יפה, בהתחשב במבנה הדמוגרפי של מדינת ישראל המודרנית, יפה בהתחשב בצורך האוניברסאלי להשתלות איברים, יפה בהתחשב בהצדקה ומחויבות המוסרית במעשה תרומת האיברים. ואמנם, פיתרון פשוט יותר, אלגנטי יותר, עומד לרשותו של כרטיס "אדי" – וטוב יעשה כרטיס "בלבבי" אם יאמצנו אף הוא.

המילה "מישראל" אינה מופיעה כלל ועיקר בגרסתו של התלמוד הירושלמי למשנה במסכת סנהדרין: "וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא". אם כרטיסי תרומות האיברים יצטטו את גרסת הירושלמי – יהיו נאמנים למקור התלמודי, נאמנים למציאות, נאמנים להיגיון ונאמנים למוסריות.

==

דניאל להמן הוא תלמיד שיעור ג' בישיבת הר עציון.