מידי שנה אלפי ניצולי שואה הולכים לעולמם, ורק בשנה האחרונה בלבד הלכו לעולמם 14,091 ניצולים. בישראל כיום חיים 180,572 ניצולי השואה, שרובם המכריע בני 80 ומעלה. כפי שאתם מבינים מי שיישאר כאן בעוד כמה שנים, למלא את תפקידם החשוב בהנצחה ובזיכרון יהיו ילדיהם, נכדיהם ואנחנו.
אספנו הפעם לראיון את הדור השלישי של ניצולי השואה, כדי לחשוב כיצד ממשיכים את ההנצחה לדורות הבאים? וגם כדי להיזכר בסיפורים המרגשים ובאישיות הבלתי נשכחת של גיבורי השואה הקרובים אליהם, שחלקם כבר איננו איתנו.
עדי ארד: "אם אני לא שרה את הניגון של סבתא שלי אז אני לא שרה בכלל"
זמרת יוצרת וחזנית –רוק. שחקנית תאטרון הבימה ויועצת ומנטורית לזמרים ויוצרים
"גיבורת השואה שלי היא סבתי תמרה טטרקה ז"ל, בת למשפחה חרדית. נולדה בכשצ'נוב שבפולין ולאחר ששרדה את זוועות השואה זכתה לעלות לישראל ולחיות בבני ברק עד סוף ימיה. כשהייתי בת 12 התאלמנה סבתי מסבי ישעיהו ולכן עברתי לגור איתה לתקופה ממושכת כדי שלא תחיה לבד. בתקופה הזאת שמעתי ממנה על כל חוויותיה הקשות מן הנאצים, היא שיתפה אותי בכאבים ובגעגועים למשפחה שנספתה בשואה וביקשה ממני שאמשיך לספר, לכתוב ולשיר כדי שהנינים שלה לא ישכחו וידעו מה היא ושאר הניצולים עברו".
מה הסיפור הכי זכור לך ממנה?
"היו סיפורים רבים, אך אולי הקשה מכולם הוא הסיפור על אחותה האהובה–אדל, שהיתה נערה יפיפיה בת 12 ורקדנית. הגרמנים רצו לשמור עליה בחיים בכדי שתופיע לפניהם, כאשר חילקו את היהודים מי לחיים ומי למוות והפרידו אותה מהוריה, אדל הקטנה ברחה מידיהם של הגרמנים ויתרה על חייה כדי לא להיפרד מההורים.
סבתי תמרה נותרה מיותמת מהוריה, מאחותה האהובה ומאחיה הגדולים ולמרות זאת היא לא ויתרה על האמונה באלוקים ועל התקווה שתינצל ותקים דור חדש".
מהו השיעור לחיים שלמדת מסבתך תמרה?
"היא זאת שלימדה אותי לשיר ולרקוד, גם קטעי חזנות וגם אופרות של מוצרט שרנו ניגונים ורקדנו וולסים של שטראוס. היא לימדה אותי שהחיים הם מתנה יקרת ערך וצריך להודות עליהם. היא החדירה בי דאגנות פולנית לכל מי שיקר לי ובעיקר למדתי איך לא לאבד תקווה וברגעים הכי קשים בחיים להאמין שיש בי את הכוחות לנצח הכל".
איך את מתכוונת להמשיך להנציח את הסיפור שלו לדור הבא?
"בכל הופעה שלי, אני מקדישה לסבתי את ה"ניגון" שהיתה שרה לי ומספרת את סיפורה. לא משנה היכן אופיע תמיד אדאג שאת הניגון ישמעו, אפילו כששיחקתי בתאטרון הבימה ,זה היה התנאי שלי. אם אני לא שרה את הניגון של סבתא שלי אז אני לא שרה בכלל".
בנימין קרפלס: "כאב לה מאוד הפילוג והריחוק ואז אני משתדל לאחד"
עובד סוציאלי ומבקר הסרטים של 'סרוגים'
"מעולם לא קיבלתי נשיקה מסבתא. וזה לא שהיא לא אהבה אותי, פשוט ידענו תמיד שסבתא ציפורה לא מנשקת, יש לה כל כל הרבה דרכים אחרות לאהוב. לבנים – לי ולאחי – היא תמיד היתה מביאה גרביים וחולצות, לכולם וופלים ושוקולדות ולאחותי הבכורה הרבה פינוקים ותכשיטים.
כשהתבגרתי קצת, חשבתי שדווקא די מובן למה הביאה דווקא את הדברים האלה. בשלג, בצעדות המוות, ביערות ליד אוושוויץ, איפה שאמא שלה מתה לה בידיים ממחלת הטיפוס, בטח היה ממש ממש קר. אז היא קונה לנו מלא מלא גרביים וחולצות. בימים הארוכים ברכבת, ובלילות המחניקים בצריפים היא לא הצליחה להירדם מרוב רעב שהדביק את הבטן אל הגב, אז עכשיו ברור שהיא מפציצה אותנו בשוקולדים ובבפלות, שנהיה שבעים תמיד.
סבתא ציפורה ילידת מאקו, הונגריה, ששרדה את אושוויץ ועלתה לארץ לאחר המלחמה עם כל 9 אחיה ששרדו כולם את השואה והיתה להם כאם. רק כשכולם היו מסודרים הרשתה לעצמה להתחתן עם סבא וגידלה 4 ילדים לתפארת, כשאבי בניהם".
מה הסיפור הכי זכור לך ממנה?
"אחרי המלחמה סיפרו לה אחיה נס שקרה להם בבודפשט. כהתחילה אזעקה והם רצו למקלט הקרוב על מנת לתפוס מחסה, ראו שעל דלת הכניסה כתוב "אין כניסה לכלבים ויהודים" והאנשים בפנים לא הסכימו להכניס אותם. באין ברירה הם המשיכו לתור אחרי מקום מסתור והתחבאו בו עד סיום ההפגזה. כשיצאו, עברו ליד המקלט אליו לא הורשו להיכנס וגילו שהוא ספג פגיעה ישירה ולא נשאר ממנו זכר".
מהו השיעור לחיים שלמדת מסבתך ציפורה?
"בפנסיה, סבתא התנדבה בבית החולים איכילוב בחלוקת מזון לחולים. תמיד הפריע לה מאוד שלמרות שכל האוכל כשר למהדרין, יש רבים שלא אוכלים. חסיד כזה לא אוכל מהכשר של חסידות אחרת, חסידים לא אוכלים הכשר של ליטאים, אשכנזים לא אוכלים של ספרדים וכו'. תמיד בסוף הסיפור היא היתה מסיימת במשפט "פלא ששונאים אותנו?!". כאב לה מאוד הפילוג והריחוק ואני משתדל ללכת בדרך של מציאת המאחד ולא השונה".
איך אתה מתכוון להמשיך להנציח את הסיפור שלה לדור הבא?
"קודם כל לספר מי היתה סבתא, שידעו מאיפה באנו ומה עבר על משפחתנו, יש הרבה סיפורים שחשוב שהדורות הבאים ישמעו. ובמובן היומיומי, כשיש קשיים בחיים ונראה שהכול קשה ורע- לזכור מה סבתא עברה ולאן היא הגיעה ולהיכנס לפרופורציות".
שֶרִי משולם: 'גישתו האופטימית לחיים, נותנת השראה לכולנו'
צלמת ובעלת העסק 'סטודיו בראשית'- צילום הריון צנוע
"גיבור השואה שלי הוא סבא דֹּב סקג'ו (שה' יאריך ימיו בטוב ובנעימים). סבא נולד ברומניה בעיר שטפנשט. כמו בכל אירופה, גם בעיירה שבה גדל החלו להופיע ניצנים של אנטישמיות, וכמו הרבה יהודים אז גם משפחתו נאלצו לעזוב הכל מאחור בתקווה למצוא מקום עם תנאי קיום טובים ובטוחים יותר עבורם. כל היהודים מאותו האזור רוכזו בעיר בוטושאן, בבתי כנסת ואולצו לענוד תלאי צהוב.
סבי עלה ארצה ב 1951 ונשא את סבתא טינה ז"ל לאישה, יחד הם הביאו לעולם ארבעה ילדים, 12 נכדים ונינה".
מה הסיפור הכי זכור לך ממנו?
"סבא סיפר שבשנת 1941 הוצא חוק עבודות כפייה ברומניה לכל הגברים, אז לקחו את אביו, ובין היתר חפרו קברי אחים. סבי נהג להתנגב לדירי חזירים ולגנוב את האוכל שנתנו לחזירים, ובאחד הפעמים בחיפוש אחר אוכל נתפס ע"י משתפי פעולה עם הנאצים ואולץ להצליב את עצמו כמנהג הגויים, ובחסדי ה' מרובים – הם נתנו לו ללכת".
מהו השיעור לחיים שלמדת מסבך?
"סבא דב הוא בן אדם מלא שמחת חיים, הוא תמיד דואג לתבל את המשפטים בבדיחות ביידיש ורומנית וגישתו האופטימית לחיים היא שנותנת השראה לכולנו. הדבר שאני לומדת ממנו ומשתדלת ליישם הוא שאין דבר העומד בפני הרצון – עם ישראל חווה משברים גדולים לאורך ההיסטוריה ועודנו כאן, חזקים מאי פעם, ואין חלום שהוא רחוק מדיי או בלתי ניתן להשגה".
איך את מתכוונת להמשיך להנציח את הסיפור שלו לדור הבא?
"הסיפור של סבי הוא השורש והיסוד שלי ובע"ה אני מתכננת לתעד את סיפורו בסרט. כדי להראות אותו לדורות הבאים, שלא יקרה עוד לעולם".
יערה קלמונוביץ' "בחרתי להתנתק מעולם הישרדותי ולהכין שוקולדים שהיא כה אהבה בגלוי"
שוקולטיירית ובעלת 'יער הקקאו'
"גיבורת השואה שלי היא סבתא רות היקרה לי מאוד, שלצערי כבר לא איתנו בעולם. סבתא נולדה בגרמניה, בפרבר של פרנקפורט. כשהייתה בת 10, החליטו הוריה להגר להולנד מאימת הנאצים ובפברואר 1944 משפחתה הכוללת את שני הוריה ואת ואחיך היינצי (חיים) הקטן ממנה ב-3 שנים, נלקחו ברכבות למחנה ברגן בלזן. היא מעולם לא סלחה לעצמה על כך שהיא ניצלה ואביה נשאר ומת במחנה.
היא זכתה להינצל מהשואה יחד עם אימה ואחיה הקטן הינצי (שיזכה לאריכות שנים) ונישאה לסבא חיים איתו עלתה ארצה וזכתה בשני ילדים שהביאו לה שישה נכדים ואפילו זכתה להכיר את הנינים הראשונים, אוריקי ויואלי שלי. ביתי רות ציון, נולדה שנה לאחר פטירתה וזכתה להיקרא על שמה".
מה הסיפור הכי זכור לך ממנה?
"אני זוכרת שהיא סיפרה לי על חגיגת בר המצווה לאחיה היינצי במחנה. הקרובים אספו את מנות הריבה השבועיות כדי לתת לו מתנה.
וכך גם ביום הולדתו ה-45 של אביה היא החליטה להכין לו עוגת יום הולדת ממנת האוכל היומית שלה הכוללת לחם אותו השרתה במים ומרגרינה איתה קישטה את העוגה המאולתרת"
מהו השיעור לחיים שלמדת מסבתך?
"בתור נכדה לסבתא מכורת שוקולד, שהחביאה אותו במקומות שונים בבית. בחרתי להתנתק, כמעט בכוח, מעולם כל כך הישרדותי ולהכין שוקולדים בגלוי. למרות הקושי הרב שליווה את סבתי גם אחרי המלחמה היא מצאה את הכוח לחיות, להקים משפחה ולתת שוקולדים שתמיד שימחו אותנו הנכדים וכך גם אני משתדלת לשמח כמה שיותר אנשים עם השוקולד שהוא מותרות ופינוקים".
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים