אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

לא מספיק רק להתפלל או רק להלחם, צריך גם וגם

המלחמה והתפילה אינם אלטרנטיביים, חלופיים, אלא קומולטיביים, מצטרפים. כלומר, צריך גם להתפלל וגם להילחם

לא מספיק רק להתפלל או רק להלחם, צריך גם וגם
  (צילום: Abir Sultan/Flash90)

סוגיית הביטחון וההשתדלות. מצד אחד אנחנו מצווים להשתדל, כגון: לצאת ולעבוד ולא לשבת בבית ולחכות שהפרנסה תגיע משמים, לעשות מאמץ לרפא חולה על ידי רופא ותרופות ולא לשבת בבית ולסמוך על הנס, שהרי 'ניתנה רשות לרופא לרפא' (בבא קמא פה ב), ולקיים צבא מעולה. השאלה היא מה גבול ההשתדלות שלנו? מתי היא כבר מופרזת ובאה על חשבון הביטחון בד'?

היו רבנים גדולים שדנו בזה רבות, כגון הרב אליהו דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' (חלק א' עמ' 187-206, "בטחון והשתדלות"). התפיסה שלו היא שהביטחון וההשתדלות הם שני דברים שהם חלופיים, אלטרנטיביים; או זה או זה. אבל מרן הרב קוק מסביר שהם דברים מצטרפים, קומולטיביים. כלומר, ההסתמכות על הביטחון מתחילה איפה שההשתדלות נגמרת. אתה צריך להשתדל בכל מה שאתה יכול, אבל גם אחרי שהשתדלת ככל יכולתך – צריך את ריבונו-של-עולם. כגון, אתה צריך לחרוש ולזרוע, אבל אז צריך גשם, שכבר תלוי בעזרה האלוהית. חולה צריך ללכת לרופא והוא ימסור נפשו לרפא אותו, אבל גם אחרי שהרופא עשה הכל, ישנו הביטחון האלוהי (כגון: "הבִּטחון הוא מוגדר כשנשלים את חוק ההשתדלות במה שהוא בידינו, ומה שאין יכולת שלנו מגיעה לזה, שם הוא מקום הבִּטחון. כי במקום שהיכולת מתגלה, חלילה להשתמש בבִּטחון, שאין זה בִּטחון כי אם הוללות ומסה כלפי מעלה". עין איה ברכות פרק ט ס' קכ. וע' עוד עין איה ברכות פרק א ס' קמג, פרק ט ס' ז, יד, שבת פרק ב ס' קצו).

האם אדם ילך גם לעוד רופא ועוד רופא? או שרק ילך בפשטות לרופא הקרוב אליו, מבלי לרוץ אחרי רופאים מכל העולם, ויסמוך על הקדוש-ברוך-הוא שירפא אותו על-ידי הרופא אליו ניגש?

זה לא שייך ליחס ההשתדלות והביטחון. אם הבעיה הרפואית פשוטה – די ברופא אחד, ואם זה פה בארץ – גם אין צורך שיהיה רופא פרטי. זאת משום שמערכת הרפואה הציבורית בארץ, היא המערכת הרפואית הכי טובה מכל המערכות הממלכתיות במדינות העולם, והרופאים המשמשים בה הם רופאים מעולים. רק אם מדובר בבעיה רפואית מיוחדת, אז יש צורך לקבל גם חוות-דעת שניה, second opinion, ולפי הצורך גם להזדקק לרופא פרטי. בפנייה לקבל חוות-דעת שניה בשאלה חמורה, לדוגמא, אין כל פגם בביטחון בד', כי ריבונו-של-עולם רוצה שתתאמץ ותשתדל, רק בצורה סבירה.

זה יסוד מאוד חשוב, כי גם בתחום הפרנסה אנחנו יודעים שאנשים יכולים ממש להשתגע מרוב שהם רודפים אחרי פרנסה ברוחב, עד עדי פגיעה במשפחה או בזוגיות. גם בזה צריך להגיד לאדם: "אמנם מוטל עליך להתאמץ ולהתפרנס, אבל הירגע; איפה בטחונך בד'?".

על כך יש להוסיף את דבריו של רבנו אברהם בן הרמב"ם, בספרו 'המספיק לעובדי השם', אשר במשך דורות רבים לא היה ידוע לנו, ורק לפני כחמישים שנה תורגם מערבית. שם בפרק על הביטחון, הוא אומר שבדבר זה הכל תלוי בשאלה: מה ריבונו של עולם הבטיח לך? אם הוא הבטיח לך מָן מִן השמים, למה אתה אוגר רזרבות בבית? הרי זה חוסר ביטחון בד' (ע' שמות טז יט-כ). אבל אם אני, שד' לא הבטיח לי מָן, אפסיק לעבוד ובמקום זאת אצא החוצה לאסוף מן – זה לא בטחון בד', אלא חוצפה להחליט בשביל ריבונו-של-עולם. אם כן, הקדוש-ברוך-הוא הבטיח לך או לא הבטיח לך? אם ד' הבטיח לך, לדוגמא, שירפא אותך – אל תלך לרופא. ד' לבדו ירפא אותך, ואם אתה הולך לרופא אתה חסר ביטחון בד'. אבל אם ד' לא הבטיח לך שירפא אותך ללא רופא ובכל זאת אתה נמנע מלגשת לרופא – הִנך חצוף, במה שאתה מטיל על הקדוש-ברוך-הוא (וע' במפגש לפורים סע' ב, "מתוך האמונה והביטחון פועלים עם אל").

כך אומר ה'חזון איש' בחיבורו 'אמונה וביטחון': אינך יכול לומר "אני בוטח בד' ויהיה בסדר". איך אתה יודע שיהיה בסדר?! האם הקדוש-ברוך-הוא הבטיח לך שיהיה טוב?! הוא לא הבטיח לך, אז למה אתה ממציא? אלא, אומר ה'חזון איש', מובנו של הביטחון הוא שאדם צריך להאמין שכל מה שעובר עליו, בין טוב שאינו טוב, הכל ביד ד', הכל בהשגחה פרטית. למה יש גם לא טוב? איננו יודעים, אך בסוף יתברר הכל.

באותו קונטרס, 'אמונה וביטחון', ה'חזון איש' מביא דוגמא נוספת להשתדלות בעייתית; כאשר היא נעשית בדרך שאיננה כשרה, החורגת מכללי ההלכה, בכך חצית את גבול ההשתדלות הראויה. הוא מביא שם מעשה במוכר שפתח חנות מול בעל חנות שקדם לו וכך גרם לא פגיעה בפרנסתו (- דין היורד לאומנות חברו. ע' רמב"ם שכנים ו ח, שולחן-ערוך חושן משפט קנו ה).

כלומר, לחשוב שבשביל לפתור בעיות צריך להשתמש באמצעים פסולים, זהו חוסר ביטחון בד'. למה? כמו שאומר רבנו אברהם בן הרמב"ם: כי ד' ציווה אותך לא לגנוב ולא להונות, לכן אסור לך לגנוב ולהונות. אבל, לעומת זאת, הוא לא אמר לך "אל תעבוד".

שאלה דומה בענייני צבא וביטחון, עולה כל פעם שיש לנו מבצע צבאי או מלחמה: עד כמה עלינו להשקיע במאמץ הצבאי ועד כמה להשקיע במאמץ הרוחני של תפילה וכדומה?

גם בזה חוזרת אותה תשובה: המלחמה והתפילה אינם אלטרנטיביים, חלופיים, אלא קומולטיביים, מצטרפים. כלומר, צריך גם להתפלל וגם להילחם.

הגמרא במסכת נידה (ע ב) דנה בשלושה דברי 'דרך ארץ':   מה יעשה אדם ויהיה תלמיד חכם? ירבה בלימוד תורה וימעט בסחורה. והרי – שואלת הגמרא – הרבה עשו כן ולא הועיל להם? אלא, אומרת הגמרא, יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר "כי ד' יִתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב ו). אם כן – שואלת הגמרא – אם תלוי הדבר ברחמי שמים, למה לו בכלל לשבת וללמוד תורה? למה לא יתפלל ישירות לד' לפני לכתו לישון: "ריבונו-של-עולם, אנא הכנס לראשי את כל התלמוד הבבלי וכל התלמוד הירושלמי"? אלא, "הא בלא הא לא סגי" – אין די בזה ללא זה.   מה יעשה אדם ויהיה עשיר? עסקים. "ירבה בסחורה ויִשא ויִתן באמונה". והרי הרבה עשו כן ונשארו עניים? אלא, יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ח ח). אם כן, למה לא יתפלל ישירות בלי לעשות עסקים? אף כאן, אומרת הגמרא, "הא בלא הא לא סגי". אין די בזה ללא זה.   ומה יעשה אדם ויהיו לו בנים? יתחתן עם אישה הגונה וכו'. והרי הרבה עשו כן ולא זכו לבנים? אלא, יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר "הנה נחלת ד' בנים שכר פרי הבטן" (תהלים קכז ג). ושוב: למה לא יסתפק בתפילה? "הא בלא הא לא סגי".

אותו הדבר במלחמה – לא די להתפלל בלבד, ולא די להילחם בלבד, אלא צריך את שניהם יחד. גם המאמץ הרציונאלי, ההשתדלות להילחם, וגם המאמץ הרוחני, להשתדל בתפילה. אף-על-פי שמלחמת השחרור היה מעשה כזה: חייל אחד סיפר שמטוס אויב ירה עליו במקלע. ואז, אמר החייל, עשיתי שני דברים – אחד רציונאלי ואחד בלתי-רציונאלי. הדבר רציונאלי – התפללתי לד', והדבר הלא-רציונאלי – יריתי על המטוס בנשקי האישי, והצלחתי להפילו… כלומר, בנתונים של אותו מצב התחלף החשבון.

מספרים מעשה באחד שהגיע שיטפון לעיירה שלו, והמים סביב ביתו הלכו וגאו. מה עשה? עלה על הגג והתפלל. שלחו לו כוחות ההצלה סירה לחלצו, אך הוא סירב לעלות עליה: "אני מתפלל לקדוש-ברוך-הוא שיציל אותי". כשהחמיר המצב, שלחו כוחות ההצלה מסוק לחלצו, אך הוא המשיך בשלו: "אני מתפלל לקדוש-ברוך-הוא שיציל אותי", עד שטבע. כשעלה לשמים, התרעם: "למה הקדוש-ברוך-הוא לא הציל אותי?".  אמרו לו: "שלחנו לך סירה ושלחנו לך מסוק, ואת כל ההזדמנויות לא ניצלת".

צריך להתפלל ככל שאפשר וצריך לפעול ולהשתדל ככל שאפשר. אין זה אחד במקום השני, אלא שני הדברים יחד.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
חזל אמרו כל המשתתף בצער הרבים
| 02-09-2016 12:06
ומתאבל על ירושלים רואה בשמחתה.לכן כל דתי שהוא גם יוצא צבא רואה בבנין ירושלים ורואה בשמחתה והמסרבים להתגייס לעזרת ישראל במלחמותיו לא אואה בשמחת ירושלים וימשיך לבכות ולצום עד סוף כל הדורות.כתוב סולם מוצב ארצה וראשו בשמיים .צריכים להיות מחוברים למציאות כי לא בשמיים כי כי אם בלבבך לעשותו