הרב אבינר: "קודם שרבותיי יעשו זאת, אחר כך אני"

בסוף הפרשה פרשת ציצית, אותה אנו אומרים בתפילה פעמיים ביום. זו מצווה מיוחדת – חוטים שקשורים לבגד ואמורים להזכיר לנו את כל התורה והמצוות.

מעשה בגר צדק מלונדון, איש מחשבה רציני שלפני כן היה כומר אנגליקני, שהוזמן להרצות במרכז הסטודנטים 'בית הלל' בירושלים ודיבר בפני הסטודנטים בהתלהבות על אמונה וקדושה. אחד הסטודנטים שאל אותו על חשיבותם של פרטי המצוות, ונתן דוגמא: מה הם החוטים האלה, חוטי הציצית שאתה לובש? התלהב הגר וענה: "האם לא ברור שעם סגולה צריך לבוש מיוחד? מדים, Uniform, תלבושת מיוחדת. חוטי ציצית אלה הם המדים שלנו, עם-ישראל" (שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 148).

מה מובנם של מדים אלה שלנו? לזכור תמיד את ריבונו-של-עולם, כדברי חז"ל המובאים ברמב"ם, שמי שיש לו ציצית בבגדו, תפילין בראשו ובזרועו ומזוזה בפתחו לא במהרה הוא חוטא – כי יש לו הרבה 'מזכירים'. למה, בכלל, צריך 'מזכירים'? משום שהאדם עסוק בהבלים ("חייב אדם להִזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיִכנס ויצא יפגע ביחוד השם, שמו של הקדוש-ברוך-הוא, ויזכור אהבתו ויֵעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, ויֵדע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים [מנחות מג ב]: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר 'חונה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם' [תהלים לד ח]". רמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ו יג).

למה יש צורך בשלושה 'מזכירים'? מכיוון שכל אחד מהם מזכיר באופנים אחרים ובתנאים שונים.

המזוזה מזכירה לאדם כי ביתו צריך להיות בית של תורה ושל קדושה. הגמרא אומרת שבעוון מזוזה מתים בניו של אדם כשהם קטנים (שבת לב ב). מרן הרב קוק מסביר זאת כמשל – בית ללא מזוזה רומז לחוסר קדושה בבית. אם אין בבית קדושה, אין בו זכות קיום לילדים. ואין הכוונה דווקא לומר שמתים בפועל, אלא לומר שחייהם אינם חיים. אם כן, כמו שצריך קדושה לפרט, כך צריך קדושה גם לבית. בית של קדושה, שאדם תורם לו קדושה ומקבל ממנו קדושה, טהרה ומידות טובות, וזה מה שעלינו לזכור בכל פעם שאנו רואים את המזוזה (עין איה שבת פרק ב ס' ריט).

על-ידי הציצית, אנו זוכרים את ד' ומצוותיו: "וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מִצות ד' ועשיתם אֹתם, ולא תתוּרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצְוֹתי והייתם קדֹשים לאלהיכם" (במדבר טו לט-מ. "…לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה". אבן עזרא במדבר טו לט. "…ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בו תמיד ועיניו ולבו עליו כל היום". ספר החינוך מצוה שפו).

קל יותר להבין זאת במזוזה – הקבועה כמו עדוּת בפתח הבית, ובתוכה דברי קדושה, הם פרשיות קריאת שמע שמזכירות קבלת עול מלכות שמים, וכן בתפילין – שמתנשאים כמו כתר על הראש, ואף בתוכם אותם דברי קדושה, אבל מה יש בה בציצית, בגד שמשתלשלים ממנו חוטי הציצית? מה היא מלמדת את האדם שלובש אותה?

כלומר, בטלית קטן שהאדם לובש לא מונחים שום דברי קדושה. וזהו אכן עניינה; אין בה כלום, ואף-על-פי שאין בה כלום, גם בה יש קדושה, קדושה סמויה שלא רואים בעיניים. כך מסביר מרן הרב קוק: פתילי הציצית קשורים בכנף הבגד, בפינותיו, בצדדים שלו. לומר לך שאמנם ישנה קדושה גלויה איפה שכתובים דברי תורה, אבל גם איפה שאין קדושה גלויה, כמו הבגד שאנו הולכים אִתו כל היום, בשגרה או בצבא, ואף נכנסים אִתו לשירותים ולמקלחת – בכל מקום ובכל מצב אנחנו תמיד זוכרים את ד'. הפינה של הבגד רומזת ל'פינות' שבחיים, למעשים ולמחשבות הקטנים שבהם. פעמים רבות קל לנו להסתדר עם הדברים הגדולים והכללים שבחיים, אבל כאשר אנו מגיעים לפרטים הקטנים – שם אנחנו מתחילים להסתבך. אם-כן, בפינות, בקצוות, בדברים הקטנים והרחוקים שבחיים – גם שם צריך ציצית, ודווקא שם צריך ציצית – דווקא בשוליים של החיים צריך לזכור את ד' (עולת ראיה א עמ' ד, "יוצאים הם המעשים". וע' עין איה ברכות פרק ז ס' יט).

ומכל מקום משום שאין פרשיות בתוך הציצית, אין היא תשמיש קדושה אלא תשמיש מצווה.

 פתיל תכלת בימינו?

בפרשת ציצית נצטווינו: "ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו לח). בדור האחרון יש הטוענים שמצאו מחדש את התכלת ופועלים להפצתה ברבים, אבל מצד שני אין לכך הסכמה ברורה אצל כל הרבנים וטרם אושרה וודאותה של התכלת.

לא רק "לא כל הרבנים", אלא כמעט כל הרבנים שוללים את הזיהוי. משום שכדי להוכיח דבר הלכתי צריך הוכחות מאוד חזקות, ועל הזיהויים השונים של התכלת ישנן קושיות רבות. כאשר מדובר במסורת רציפה הרי זה עניין אחר לגמרי, גם אם יש עליה קושיות. אבל בנידון התכלת אין כל מסורת רציפה, לכן דרוש שתהיינה הוכחות מאוד חזקות לזיהויה מחדש. וכל ההוכחות שמביאים על כך אינן ברורות עד תום.

הזיהוי הראשון היה זה של האדמו"ר מראדזין, וחסידי ברסלב הולכים עם תכלת מזיהוי זה מכיוון שרבי נתן, תלמיד רבי נחמן מברסלב, הסכים עם הכרעתו. אחר-כך היה זיהוי של הגאון הרב הרצוג, רק שבפועל לא הפיקו תכלת לציציות לפי זיהויו, ואף הוא לא התכוון שיסמכו על מחקרו למעשה. הזיהוי השלישי זו ה'תכלת' הנפוצה היום, ולא השתכנענו שהזיהוי שלה מבורר בוודאות.

על כל פנים, אני הדל לא אלך עם 'תכלת' בגלל שתי סיבות אלה:  א. לא שוכנעתי בזיהוי.  ב. רבותיי, הרבנים הראשיים לישראל, והרבנים הגדולים בארץ, לא הולכים עם פתיל תכלת בציציותיהם – האם אני צדיק יותר מהם? מי שרבו מורה לו להטיל היום 'תכלת' בציציותיו, יעשה כרבו. אבל רבותיי, כמעט כל הרבנים הגדולים, והרבנות הראשית לישראל, לא מורים כן בימינו, ואינני צדיק יותר מהם. ולא חסרות לי מצוות שעדיין איני מקיים כראוי, גם לפני זאת.

מה, אם-כן, מורה הרב למי ששואל אותו?

אני אומר כך: "עֲשה כמו כולם ואל תטיל 'תכלת' בציציותיך. אלא אם כן רבך אומר להטיל 'תכלת', אז לך על-פיו" (ע' בהרחבה במפגש לפרשת שמיני סע' י, "מצוות חדשות-ישנות").