במרחשוון של שנת תשכ"א (1960) פנה רב קהילת החלבים במקסיקו, הרב צאדק הררי, לראשון לציון, הרב יצחק נסים, ובפיו שאלה. כמה ימים קודם לכן, סיפר הרב, בחול המועד סוכות, פתחו חזני הקהילה בשירת "התקווה" בשעת הוצאת ספר התורה, דבר שנתקל בהתנגדות מצד חלק מהמתפללים ועורר מחלוקת חריפה בקהילה. 'האם עשו החזנים כהוגן?' שאל הרב המקומי את הרב הראשי לישראל.

והלה השיב לו: "שיר התקווה לא חובר לצורך תפילה אלא הפך במשך הזמן להמנון הלאומי שאומרים אותו בטקסים לאומיים או בהזדמנויות דומות ואין צורך או עניין לאמרו בשעת התפילה. ובכלל, אין להוסיף על התפילה שהוקבעה ונתקנה ע"י חז"ל, למעט אולי בקשות שהשעה מחייבת קביעתן או אמירתן ועל דעת כלל הרבנים".

ואכן, כגוף חי הדוחה מתוכו שתל זר, כך היו קהילות ישראל שבתפוצות ובארץ ישראל ו"התקווה": רק הלחן נכנס בשערי בתי התפילה, וגם זאת לא על פי רוב ולא בכל ימות השנה, אך המילים נשארו בחוץ; המנגינה היפה, שמקורה בשיר איכרים מולדובני נפוץ, משרתת נאמנה עד היום את החזנים החפצים להכניס את חיבת ציון לבית הכנסת בדלת האחורית, אך מעטים המקומות שבהם ההמנון עצמו חדר לסדר התפילה.

מסתבר ש"התקווה" לא הפכה לחלק מסידור התפילה, ואפילו לא ביום העצמאות, בגלל העובדה הפשוטה שהנוסח המקוצר של "התקווה", זה שמושר כהמנון המדינה, אינו תפילה או שיר שבח. חמור מכך, הוא טקסט נטול אמונה; אלוהים לא נזכר בו, גם לא בדרך אגב. להמנון חסר-אל לא הסכינה היהדות הדתית וגם לא תוכל להסכין לעולם באשר הוא סותר את בסיס הדת: האמונה בנשגב, באלוהי. תוכנו של המנון המדינה הוא סימפטום לחילוניות של שיבת ציון החדשה, בדיוק כמו הביטוי הפרווה "צור ישראל" שבנוסח הסופי של מגילת העצמאות. לא פלא אפוא שאפילו הרב קוק האב, אבי אבות קדושת הממלכתיות ומי שכתב על מדינה שהיא אמצעי ל"אושר היותר עליון", הציע להחליף את "התקווה" של אימבר ב"האמונה" שלו; שיר זה, "שיר האמונה", שחובר בידי הרב קוק בשנת תרע"ט (1918) ופורסם בחוברת שיצאה לאור עוד בחייו, לווה בהערה: "יש לשיר שיר זה במנגינת 'התקווה'". משמעות הדבר ברורה: האמונה היא התקווה הדתית.

אין אני כופר בטובה, ח"ו. הקמת מדינת ישראל היא המאורע הגדול ביותר שאירע בהיסטוריה של העם היהודי, לכל הפחות בדורות האחרונים. קיומה של המדינה מאפשר לנו עצמאות מדינית ומשחרר אותנו משלטונם של עמים זרים; בזכותה אנו יכולים לקיים את מצוות יישוב הארץ בחלקים נכבדים מארץ ישראל – עם כל המצוות הנלוות אליה; המדינה, מדינתנו, מעניקה לנו ביטחון פיזי וגם הגנה מיד צר רוחני; דגל ישראל הוא דגלי, הרצל – נביאי ולמשמע המנון המדינה גווי מצטמרר וקומתי נזקפת. ביום העצמאות אני אומר שיר הלל לאל, ומודה גם לכל אותם האנשים והנשים האמיצים שמסרו את נפשם למעננו, ובכלל זה לאבות המייסדים של הציונות, הדתיים והחילוניים; לגדולי התורה ולגדולי הציונות; לרב אלקלעי ולדוד בן גוריון.

אכן, אסור לבלבל בין מה שיש לנו עתה ובין מה שאנחנו רוצים שיהיה, אותה מדינה אידאלית, זו שצריכה להיות "אור לגויים", זו שעליה ניבאו הנביאים, זו שבה דיברו גדולי הדורות הקודמים; אסור להחליף את האתחלתא דגאולה עם הגאולה. העם דחה את "התקווה" אל מחוץ לכותלי בית הכנסת ואף הצמיד לה בן חורג המלווה אותה בכל טקס במוסד דתי: שירת "אני מאמין" – בגלל שלצערנו מדינת ישראל של ימינו אינה יסוד כסא ד' בעולם, וכל חפצה אינו שיהיה ד' אחד ושמו אחד. עדיין.