א. עבודת המקדש ודורנו – ענווה וחלום

אנחנו מתחילים הפעם לא רק פרשה חדשה, אלא גם ספר חדש, השלישי בחמישה חומשי תורה, ספר ויקרא, המכונה גם 'תורת כהנים'. זהו ספר של קדושה, שחלק משמעותי ממנו עוסק בקרבנות. בראייה של אדם בן ימינו, חלק גדול מהפרשות בו נדמות כבלתי-אקטואליות לחיינו. איך אנחנו צריכים להתמודד עם ספר שעמוס בכל-כך הרבה ענייני קרבנות?

נכון, עוד לא הגיע הזמן לבנות את בית-המקדש ולהקריב קרבנות. כרגע יש לנו עבודות אחרות בארץ – לבנות את הארץ ואת המדינה, לבנות את מלכות ישראל, מה שכולל גם מלחמות לעיתים (הרחבה במפגש לפרשת תרומה סע' ד). אבל למרות שאין זו עבודתנו עכשיו, לא משום כך אנחנו צריכים לוותר על החלום העליון, על המחשבה העליונה הנשגבה של הקרבנות (וע' אורות-הקודש א עמ' רכו, "החלומות הגדולים"). כל זאת עם ענווה שעוד לא הגיע הזמן לכך, אבל בסופו-של-דבר וודאי ייבנה בית-המקדש במהרה בימינו, כמו שאנו אומרים בתפילת העמידה: "רצה ד' אלהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה, והשב את העבודה לדביר ביתך, ואִשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך" ("אם מבינים אנחנו או לא מבינים, איך יתהוו הדברים הגדולים הללו – מאמינים אנחנו שדבר אלקינו יקום לעולם, וישראל הקם לתחיה, מלא כח ד', מלא אור אמונה – גוי קדוש הוא, ולקודש-קדשו ולהדרת תפארתו הוא נושא את נפשו, ובית-המקדש יבנה והיכל יווסד". מתוך איגרת ברכה של מרן הרב קוק לישיבת 'תורת כהנים', שמטרתה היתה ללמוד דיני הקרבנות, הכהנים, והמצוות התלויות בארץ. מופיעה באוצרות הראי"ה ב עמ' 446).

ב. שאלת בוסר

אבל איך אפשר להסביר בימינו את עניין הקרבנות? בעידן בו נשמעות קריאות כמו "תנו לַחיות לִחיות", מוסריות שאפילו מתעסקת יותר מידי בתחום של צער בעלי-חיים. זו התרשמותי, כמו שבתקופת עקירת ישובי גוש קטיף אנשים מסוימים היו מוטרדים יותר מהחתולים שנזנחו שם מאשר בני-האדם שנעקרו.

והתנגדו להעתקת יישובי הגוש למקום מסוים בגלל שהיתה שם שמורת טבע.

איזור חוף ניצנים. מכל-מקום, מוסריות היתר בתחום זה מקשה מאוד להבין פרשות אלה העוסקות בקרבנות, שרובן הם בעלי-חיים.

קודם-כל, באמת אתה צודק. מרן הרב קוק אומר שכל עוד בני-האדם אוכלים בשר בעלי-חיים בשביל למלא את כרסם במאכלים טעימים ככל אוות נפשם, הם באמת לא נמצאים במקום הראוי לשאול שאלות חמלה כאלה, איך בשביל עבודת ד' מקריבים קרבנות וכו' ('חזון הצמחונות והשלום' סע' ו, "אלא שראתה החכמה האלהית" וכו'). זו, הוא מסביר, גם אחת הסיבות לכך שהתורה נמנעת מלאסור אכילת בשר, למרות שעצם השאיפה שלא לאכול בשר מן החי, נכונה וישרה ביסודה. כלומר, אי-אפשר להקדים את העת ולהעמיס על האנושות יותר מהרמה המוסרית שלה, ולהטיל על האנשים מטלות שאינן מתאימות להם מבחינה טבעית ומוסרית (שם, "על כן אין זאת המעלה").

כמו שתיארת, דואגים לבעלי-חיים הרבה יותר משדואגים לבני-אדם. אם יהודי מוצא תולעת באוכל – הוא עושה שערורייה. הוא לא אוכל תולעת! אבל 'לאכול' את חברו חי, אין לו בעיה. כמו הבדיחה, שמה שאמר דוד המלך, שכל החיים רדפו אותו, "ואנֹכי תולעת ולא איש" (תהלים כב ז), כוונתו: אל תאכלו אותי – אני רק תולעת, לא איש… (ע' בספר 'אורו של עולם' על הגרש"ז אוירבך עמ' 311. וע' עוד להלן סע' ז-ח, ובמפגש לפרשת מצורע סע' ה, "תקשורת מקצועית נקייה ועניינית").

אם-כן, כל עוד אנשים אוכלים בעלי-חיים אך מציקים לבני-האדם, זוהי שאלה באמת לא במקום.

ג. עילוי הנפש והחיים בעבודת הקרבנות

לעצם השאלה, נכון שאנו מקריבים בעלי-חיים, אבל לפעמים אנו גם 'מקריבים' בני-אדם. הרי אנחנו הולכים לצבא, מסתכנים, ויש שנופלים בקרב. ישנם עוד מצבים בהם נדרשת מסירות נפש, מצבים בהם הדין הוא "יֵהרג ואל יעבור" (ע' סנהדרין עד א לגבי שלוש העברות החמורות, ורמב"ם בספר המצוות מצוה סג ובהלכות יסודי התורה ה א-ט). אם-כן, לפעמים גם האדם מקריב את חייו. כלומר, החיים הם אידיאל גדול ועליון, אך לא האידיאל הכי גדול שבעולם, וישנם אידיאלים יותר גדולים מהם.

אבל יש הבדל בין לאכול בהמה, חיה או עוף, בשביל להשביע את רעבוני, או אף ליהנות מזה ולהעצים את כוחי, לבין קרבן, בו אתה מקריב בעל-חיים ולא תמיד אוכל אותו, שהרי ישנם קרבנות ששום חלק מהם לא נאכל, כמו קרבן עולה. כאן אינך נעזר בבעל-החיים, אלא, לכאורה, רק ממית אותו ושורף אותו.

גם במלחמה, להבדיל, נלחמים והורגים, למרות שלא אוכלים את האויב.

כמו המעשה בשבט של קניבלים שהיה נתון במצב קשה ומדולדל מאוד. קם מנהיג חדש לשבט, יצא למלחמה נגד השבטים מסביב ותפס מהם אנשים רבים. אכלו אותם בני השבט וגם האכילו מהם את כל ילדיהם המסכנים והרזים. כך הלכו והתחזקו, עד שהשבט שגשג מאוד. בני השבט כל-כך אהבו את מנהיגם, וסידרו לו טיול לאירופה. כשהגיע מנהיג השבט ליבשת התרבות, היה זה אחרי מלחמה גדולה שהתחוללה שם, והוא מצא את האנשים עסוקים בקבורת חללי האויב. אז התחיל ביניהם דו-שיח מעניין.  – "למה אתה קוברים את אויביכם המתים?!".  – "וכי מה אתה רוצה שנעשה?".  – "אִכלו אותם!".  – "אתה מטורף?! לאכול אותם?!".  – "ודאי לאכול. האם סתם הרגתם אותם? אנחנו הורגים אנשים כדי לאכול, אבל אתם הורגים סתם?! פראי אדם! אני חוזר מהר הביתה לשבט שלי".

כלומר, לא כל דבר בחיים הוא בשביל לאכול. אבל בזה אתה צודק, שאיננו מבינים את עבודת הקרבנות. אנחנו כן מבינים שאדם צריך להקריב את עצמו, אבל עלינו להבין שזהו עניינם של הקרבנות. בעקדת יצחק, היה מוכן יצחק אבינו להקריב את עצמו על המזבח, וגם אברהם אבינו היה מוכן לכך. לבסוף אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: לא צריך, וזימן לו איִל שנאחז בסבך. "וילך אברהם וַיִקח את האיִל ויעלהו לעֹלה תחת בנו" (בראשית כב יג). מהו "תחת בנו"? מפרש המדרש (בראשית רבה נו ט, מובא ברש"י שם): "על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר: יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן". בדברים מסוימים אנחנו שווים לבהמה – אנחנו חיים וגם היא חיה, אז יש משותף מה בינינו, וכשאנחנו מקריבים בהמה, מה שעובר עליה עובר כביכול עלינו. בעצם, אדם צריך להקריב את עצמו לד'. להקריב את דמו ואת חלבו, להקריב את ידיו ואת רגליו. אבל הקדוש-ברוך-הוא לא מבקש שנעשה כן, הוא רוצה בחיים. במקום זה, אנו מקריבים את בעל-החיים, ושותפים בדמיוננו לְמה שעובר עליו. כך מסביר מרן הרב קוק בספר "ערפילי טוהר" ('שמונה קבצים' ב כ): ישנה עבודת ד' שבשכל – בלימוד התורה, ישנה עבודת ד' של פעולה מעשית על הנפש, על-ידי הרגש – תפילה, ישנה עבודת ד' בכסף – בנתינת צדקה, ישנה עבודת ד' במעשים. וישנה עבודת ד' בדמיון– זו עבודת הקודש והמקדש. מה שעובר על הבהמה המוקרבת, עובר אף עלינו, בתוכנו, בזיכוך הפנימי הגדול שעוברת בכך נפשנו, שמתרוממת ומתעלה (הרחבה גדולה בהסבר הדבר, בספרו של המחבר 'טל אורות' ויקרא עמ' 19-23. וכתוב בשיחות הרב צבי יהודה ויקרא עמ' 28, "פגישה בחיוניות בעלי-חיי": "הקרבת הקרבנות היא נטילת נשמה של בעל-חיים, נטילת חיוניותו והחזרתה לבורא עולם. גם לבעלי-חיים יש חיוניות אלוהית, ובזה יש צד משותף בינם לבין האדם. מתוך פגישת האדם עם חיוניות בעל-החיים, מופיע סדר כפרה לאדם).

ד. איננו מבינים

אמנם גם אחרי כל הסבר זה לקרבנות, והסברים אחרים להם, הקרבנות הם דבר שאיננו מבינים, כמו דברים רבים בתורה שאיננו מבינים. הרי השכל טבעי והמוסר הטבעי קודמים לתורה, ונבנו באנושות בהדרגה מבריאת העולם עד מתן תורה. זהו היסוד הכלל אנושי, מה שלמדו בישיבת שם ועבר, וגם הוא לימוד עמוק. אך התורה לא ניתנה בשביל זה – אלא בשביל מה שמעל זה, מה שאיננו מבינים לבד ("התורה נִתנה לישראל, כדי ששערי-אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם, יִפָּתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו". אורות התורה יב ה. וע' במפגש לפרשת יתרו סע' א, "יתרו – דרך ארץ שקדמה לתורה"). רק אחרי שניתנה לנו התורה, באים כל הפירושים כדי להתאמץ להבין אותה, עד כמה שידנו הכהה משגת. זהו מובנו של הביטוי שאמר ד' למשה רבנו: "וראית את אחֹרי" (שמות לג כג). כלומר, תבין את התורה כפי אחר שניתנה.

והרי יש בתורה גם דברים רבים מובנים? ודאי, אחרי שקיבלנו אותם והתרגלנו אליהם במשך שלושת אלפים שנה, אנו מבינים. וליתר דיוק: נדמה לנו שאנו מבינים. אך עדיין אין זה טבעי, אלא שכל אלוהי ומוסר אלוהי. אך בענייני הקרבנות, עדיין אפילו קצת איננו מבינים ("…עבודת ה' היותר מסתורית, הנעולה באלפי עִזקאין [-טבעות] בעד שכלו הרציונלי של האדם". מאמרי הראי"ה עמ' 179). אדרבה, בכלל הפלא הוא על הדברים שאנו כן מבינים קצת. בהם אנו זוכים למעט מגע מלמטה עם השכל והמוסר הטבעיים שלנו, אך "הרבה יותר ממה שקריתי לפניכם" – בטעם הקרבנות ומפורש במורה נבוכים וברש"ר הירש וברב קוק – "כתוב כאן" (ע"פ המשנה ביומא סח ב).

ה. מנהג הכפרות ותשובה

שאלה זאת שייכת למעשה בימינו, במנהג הכפרות בערב יום-כיפורים. אם הקרבנות, כל-כך הרבה בהמות ועופות, היו מכפרים על העוונות שלנו, למה לא נעשה כפרות דווקא עם תרנגולות?

הרשב"א אומר שלמרות שכך נהגו, "עם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו" (שו"ת הרשב"א ח"א שצא, מובא בבית-יוסף אורח חיים תרה). טעם הדבר הוא משום חשש איסור דרכי האמורי (הרמב"ן, מובא בבית יוסף שם), וכך פסק השולחן-ערוך (אורח חיים תרה א, ש"יש למנוע המנהג"). כלומר, אתה עושה עבירה, והתרנגול ייקח את העבירה? איפה שמענו כדבר הזה? אם עשית עבירה, עליך לעשות תשובה. אבל כתבו הפוסקים שלא נהגו בזה כשולחן-ערוך ("ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין". הרמ"א שם). היום כולם עושים כך, גם האשכנזים וגם הספרדים (כף החיים שם ס"ק ח). המשנה-ברורה שם מסביר שזה מכפר כמו הקרבת הבהמה: "ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה, הכל היה ראוי לבוא עליו, ועל ידי תשובתו הקדוש-ברוך-הוא מסלק הגזרה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה, וכן כתבו הראשונים טעם הקרבן הבא על השוגג" (ס"ק ב). אני רואה איך לוקחים את התרנגול, מסובבים אותו מעל ראשי ואחר-כך שוחטים אותו – כל זה היה צריך לעבור עלי. מתוך כך אני מתעורר לתשובה על עוונותי, והתשובה היא המכפרת.

בבית-המקדש זו היתה ההלכה, להקריב, אבל היום, כשיש אפשרות לעשות כפרות גם בכסף לצדקה (אפשרות שמזכיר החיי אדם, מובאת במשנה ברורה שם), זה לא עדיף?

אפשר כך ואפשר כך. איננו מתערבים בדבר. יש פוסקים ששללו כפרות בעופות, בגלל החשש שמרוב הדוחק והעומס הרב של השחיטה לא ישחטו השוחטים כראוי (פרי מגדים, מובא במשנה ברורה שם), אבל זה נימוק אחר. הגאון הרב חיים דוד הלוי צידד להימנע מלקיים את מנהג הכפרות בתרנגול, בין השאר משום שהמנהג כרוך בצער בעלי-חיים מרובה שלא לצורך אכילה, שלשמה הותרה שחיטת בעלי-חיים, כאשר מרבים מאוד לשחוט עופות לכפרות לפי מספר נפשות הבית (שו"ת עשה לך רב ח"ג ס' כ, ע' שם באריכות). הרב שלמה זלמן אויערבך היה מקפיד לעשות כפרות בתרנגול, אך בשנותיו האחרונות קיים את המנהג בכסף, מפני כמה מניעות ('הליכות שלמה' מועדים, עשרת ימי תשובה, עמ' מה הע' 25).

בתשובת הגאונים מובא מנהג שהיו עושים כפרות על-ידי עציץ. שבועיים-שלושה לפני ראש-השנה היו זורעים בעציץ פול או קטנית כנגד כל אחד מבני הבית, בינתיים היה הזרע גדל וצומח, "ובערב ראש-השנה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר" (מובא ברש"י שבת פא ב "האי פרפיסא". ובשו"ת עשה לך רב הנ"ל ממליץ לערוך כפרות כפי מנהג קדמון זה, או על-ידי מעות).

אם-כן, אין זה משנה, וכל אחד יעשה כפרות כדרכו. בתרנגול, בדג או בכסף. אי-אפשר לשלול שום דרך, רק העיקר הוא שזה יעורר לעשות תשובה. מכל מקום, מכיוון שלא מדובר בחובה גמורה אלא במנהג, ולאור דברי רבותינו שהצביעו על בעיות הכשרות וצער בעלי-חיים שתיתכנה במנהג, יש להמליץ ולהעדיף לערוך כפרות על-ידי כסף ולקיים מצוה גדולה לפרנס עניים, וכבר אמרו חז"ל: "צדקה תציל ממוות" (שבת קנו ב).

ו. ריח ניחוח לד'?

נחזור לענייני הקרבנות. הקדוש-ברוך-הוא, אנחנו יודעים, הרי אינו צריך את הקרבנות שלנו. הם לא בשבילו, אלא בשבילנו. מצד שני יש בתורה ביטויים שעלולים להביא למחשבה כאילו הקדוש-ברוך-הוא כן נהנה מהקרבנות, כמו "ריח ניחוח לד'" (ויקרא א ט). וכי הקדוש-ברוך-הוא נהנה מזה?! כלומר, מה עניינם של הקרבנות ביחס לקדוש-ברוך-הוא?

בעצם אתה שואל שאלה גדולה על כל המצוות. הקדוש-ברוך-הוא לא צריך את המצוות שלנו, ובכלל, הוא לא צריך שום דבר.

כמו שאומר הרמב"ם בהלכה הראשונה של 'משנה תורה' (הלכות יסודי התורה א א-ב): "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל נמצא. וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמִתת הִמצאו.  ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להִמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יִבָּטל הוא לבִטולם. שכל הנמצאים צריכין לו והוא, ברוך הוא, אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמִתתו כאמִתת אחד מהם". אם-כן, הוא אינו 'צריך' לשום דבר, אבל יש הבדל בין 'צריך' ו'רוצה', והוא כן 'רוצה'. אצלנו, בני-האדם, אומרים הראשונים, אמנם הרצון יורה על חיסרון, אבל אצל הקדוש-ברוך-הוא הרצון הוא משהו אחר לגמרי (ע' כוזרי ב ו, מורה נבוכים ג כה, העיקרים ב ג). אפילו אצלנו יש הבדל בין 'צריך' לבין 'רוצה'. האם אתה 'צריך' שיִוולדו לך ילדים ש'יבלבלו לך במוח' כל היום? לא, אבל אתה כן רוצה בהִוולדם, מפני שזהו אידיאל שיוולדו.

אם-כן, הקדוש-ברוך-הוא לא 'צריך' את הקרבנות, אבל כן 'רוצה' בהם. לכן דיברה התורה כלשון בני-אדם (רמב"ם, הלכות יסודי התורה א ט), שקרבנות הם להשפיע נחת רוח, כביכול, לקדוש-ברוך-הוא. יש לו מזה נחת רוח, רצון ושמחה. כמו "ישמח ד' במעשיו" (תהלים קד לא) וכד'.  זהו רצון ד' שנעבוד אותו, זהו רצון ד' שיהיה קידוש השם על במותי ארץ, על-ידי "אנשי קֹדש תהיון לי" (שמות כב ל), קדושים אנושיים. וכשאנחנו עושים כן, יש ריח ניחוח לד'.

ז. 'לעתיד לבוא' ארוך מאוד

יש דעה שהקרבנות יהיו בטלים לעתיד לבוא. זאת אומרת שבית-המקדש השלישי, בעזרת השם, יהיה משהו אחר?

אכן, אבל זו ודאי לא דעת הרמב"ם, שהרי הוא כתב 'הלכות מעשה קרבנות', גם לא דעת אנשי כנסת הגדולה, שברבות מהתפילות שתיקנו אנו מתפללים שייבנה בית-המקדש ותחזור העבודה. מרן הרב קוק ענה על השאלה הזאת, בתשובה לשאלה דומה שנשאל, בנוגע למאמר חז"ל ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא" (נידה סא ב), שנדמה "שהוא נגד היסוד העיקרי של נצחיות תורתנו הקדושה". התשובה, אומר מרן הרב קוק, היא שהמרחב של 'לעתיד לבוא' הוא כל-כך בלתי-מוגבל, כל-כך ארוך, ומקיף כל-כך הרבה שלבים של מצב העולם, עד שאפשר להכניס בו בריוח את כל המאמרים והשיטות השונות, בהתאם לאופני החיים השונים שיהיו בו (אגרות הראי"ה ב עמ' רנ, וכן שם עמ' קעג, ולהסברת הדברים ע' בשני המקומות. וע' 'חזון הצמחונות והשלום' סוף סע' ג וסע' טו). ובאגרות הראי"ה א עמ' נא, מדגיש: "…ובודאי הננו מציצים תמיד גם בחיי המוסר לרוממות נשגבה שהיא למעלה מכל חֹק ומשפט, שהם אינם כי-אם לבושי האושר, אבל סדרי החיים העתידים ודאי עומדים הם להִתמם בעצמם, ומִצְוֹת בטלות לעתיד-לבא, אבל זה פועל על מעמד היהדות המעשית שבהֹוֶה, כְּמה שפועל על הבירזה (-הבורסה), למשל, הרעיון של כביית השמש עם שיטתה כולה, העתידה באחרית הימים על-פי הציורים של לימודי המציאות החדשים…").

כן הוא גם בעניין הקרבנות. ישנה אמרת חז"ל ש"לעתיד לבוא כל הקרבנות כולן בטלין", חוץ מקרבן תודה ש"אינו בטל לעולם" (תנחומא אמור יד), אבל אמרה אחרת של חז"ל אומרת שהקרבנות לא בטלים לעתיד לבוא – יש 'לעתיד לבוא' השייך לעולם שלנו, בו יהיה הכל, גם בית-מקדש וגם קרבנות. אפילו אליו טרם הגענו. ויש 'לעתיד לבוא' עוד יותר רחוק, בעתיד שאיננו מבינים בו דבר, ובו הקרבנות יהיו בטלים. אז לא נדון במה שאיננו מבינים (ע' שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 356).

אותו עתיד רחוק שייך לשאיפה שהעולם יתעלה מוסרית? זאת אומרת, שבקרבנות יש איזו התאמה למצב העולם שלנו, אבל אם נחזור לפרשת בראשית, הרי לפני שהותר לנו לאכול בשר, אכלנו רק מהצומח. אם-כן, ישנה רמה מוסרית אחרת, בה אנחנו לא משתמשים ולא נעזרים בבעלי-חיים, לא לעצמנו ולא לעבודת ד'?

נכון, לאדם הראשון לא הותר להמית בעל-חיים ולאכול את בשרו (סנהדרין נט ב, בראשית א כט ורש"י שם, וע' רמב"ן שם), ורק לאחר המבול הותר הבשר לאכילה לבני נח (סנהדרין שם, בראשית ט ג ורש"י שם. וע' עין איה שבת פרק א ס' יט, שם פרק ב ס' טו, עין איה ברכות פרק ו ס' סה, ואגרות הראי"ה א עמ' רל, "אצלם במערב" וכו'. וע' מאמרו של רבנו הרב צבי יהודה, "אחדות המציאות השלמה", 'אור לנתיבתי' עמ' רמג-רמח). גם לעתיד לבוא, אומר מרן הרב קוק בפרקי 'חזון הצמחונות והשלום', לא נאכל בשר (וכן בקצרה במאמרי הראיה עמ' 26. וע' 'פנקסי הראי"ה' א עמ' נד-נו, ס' כג).

אבל בינתיים, כאשר אנו כן אוכלים בשר, אומרים חכמי הרזים, אנחנו מעלים את הניצוצות שבבשר. ואם תשאל, איך יועלו ניצוצות החיים שבבשר אם לא נאכל אותו? ומה היה לפני שהותר לבני-האדם לאכול בשר? אומר האר"י ז"ל, כך מובא בהערות הרב הנזיר ל'חזון הצמחונות והשלום' (הערה 59 בעניין קריאת השמות), שאדם הראשון העלה אז את הניצוצות שבבעלי-החיים באופן אחר. ישנן צורות אחרות לעילוי בעלי-חיים חוץ מאשר לאכלם. אבל כל אלה הם דברים רחוקים, כלל לא במדרגה שלנו. אנחנו אפילו כלל לא יודעים איך להעלות את בעלי-חיים בימינו ("…והרעיון המקודש של העלאת נפש הבהמית ונִִצוצות הקודש, ההולך בסוד שיח צפונות רזי תורה, הוא נותן לאומץ המוסר האנושי, ולאושר כל חי בכללו, בהצטרפות כל היש, כל מעשה ד' הגדול, הרבה יותר מכל מה שתוכל כל חמלה חנוקת רוח לתן בחולשתה וכעסה גם יחד". אגרות הראי"ה ג עמ' פב). הרי אנחנו אוכלים סתם, רק מפני שאנו רעבים והאוכל טעים לנו. זו המדרגה הראשונה באכילה. מדרגה יותר גבוהה באכילה, אומר הרמב"ם, היא לאכול בשביל בריאות, בשביל חיזוק כח הגוף. ומדרגה יותר גבוהה באכילה – זה האוכל כדי שיהיה לו כֹח לעבוד את ד' ('שמונה פרקים' לרמב"ם, פרק ה). ודאי נשמח להגיע למדרגה השלישית, העליונה, אבל גם אם נגיע למדרגה השניה, לאכול בשביל בריאות, כבר נהיה מאושרים.

ח. צמחונות ושנאת הבריות

אם נדבר על הצמחונות היום, יש בה איזה עניין מוסרי נעלה? ישנה בימינו נטייה לצמחונות כחלק מתהליך רוחני. האם אכן יש לכך ערך?

ודאי. כלומר, לא צריך להתאכזר על בעלי-חיים. אבל, כמו שמה של החוברת שערך הרב הנזיר, אין לדבר רק על 'חזון הצמחונות', אלא על 'חזון הצמחונות והשלום'. כלומר, לפני שאתה בא לחדול מלהרוג בעלי-חיים, עשה טובה – חדול קודם-כל מלהרוג, או מ'לאכול', בני-אדם.

בכלל, אין זה חיובי שאדם יקפוץ ויתחסד מעל מידתו. איננו צדיקים וחסידים עד כדי כך. עדיין לא עשינו את כל המוטל עלינו בעולם, ורק משפט בעלי-החיים לא כיבדנו. עדיין אין שלום ושלווה בין אדם לחברו, עדיין איש אוכל בשר רעהו. הדרכתה של תורה היא לא לקפוץ מעבר למידה. לכן, רק כאשר תיפתר בעיית היחס בין אדם לאדם, נוכל להגיע לשלב ההתחשבות בבעלי-החיים ('חזון הצמחונות והשלום' סע' ו, וע' שם סע' לא).

בנוסף לכך, אי-אפשר להעמיס על האנושות יותר מהרמה המוסרית הנוכחית שלה. האנושות ברובה, כמו שהזכרנו בתחילת המפגש, עדיין אינה מרגישה סלידה רוחנית מאכילת בשר, לכן יש להמתין לשלב זה בסבלנות. אך אם כבר כיום נבוא ונאסור על האנושות אכילת בשר, תגבר התאווה לבשר עד כדי סיכון שהבריות כבר לא יבחינו בין בשר אדם לבשר בהמה, והחזון שהיה נפרץ בכמה מקומות, של הריגת בני-אדם ואכילת בשרם, עלול להופיע שוב ("כשהתאווה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, אז אם בשר בעלי חיים היה כולו בכלל האיסור, לא היתה ההריסה המוסרית, הנכונה תמיד להימצא בעת הכושר, מבחנת כלל בין אדם לבהמה, חיה ועוף… הסכין… היה עובר על כולם כאחד, כדי למלא את הקיבה הזוללה של האנושות…". 'חזון הצמחונות והשלום' בחלק מ'טללי אורות', סע' ד). אם הגדר היתה נפרצת, מי יודע לאן היינו מגיעים. אכן, התורה שקלה והחליטה לוותר על חלק מסוים מדרכי המוסר, החוק והיושר כלפי בעלי-החיים, כדי שנוכל להתקדם ביחסים שבין אדם לחברו. אילו היינו קופצים מדרגות, היה סיכון שנפסיד הכל.

הפסיכיאטר פרופ' הנרי ברוך הזכיר פעמים רבות בספריו, שהקרבנות עליהם מצווה התורה הם רק מן הבהמות, העופות והצמחים. מעולם לא היו אצלנו קרבנות אדם, כמו בתרבויות אליליות קדומות. הוא הזכיר בדבריו את התרבות המודרנית, שגם היא הקריבה קרבנות אדם, והתכוון לנאצים. אם-כן, יש לנו דוגמאות מהעבר הלא רחוק, הממחישות שאצל אנשים מסוימים, ההבדל בין בני-אדם לבהמות אינו ברור.

עוד טעם לכך שהתורה נמנעת מלאסור אכילת בשר, הוא שאנו מעוניינים בהדגשת ההבדל שבין אדם לבעלי-חיים. יש צורך להמחיש הבדל זה, "אל תהיה כסוס כפרד אין הבין" (תהלים לב ט). אולם הימנעות מאכילת בשר עלולה לטשטש את ההבדל התהומי בין אדם ובהמה, ולהביא לידי קרבה יתרה. היום ההבדל ברור – אסור להרוג בני-אדם, מותר להרוג בעלי-חיים ('חזון הצמחונות והשלום' סע' ח-ט. וע' ספר העיקרים ג טו).

טעם נוסף להימנעות התורה מלאסור אכילת בשר, הוא רגש החמלה הנטוע בלב כל אדם. יש אנשים המתאכזרים לזולת, אך רגש החמלה שלהם עדיין תובע את תפקידו. לכן, הם חומלים על בעלי-חיים, ונמנעים מאכילתם. בכך הם זורקים נתח של חמלה, כדי לכסות את אכזריותם כלפי בני-אדם, וזהו עיוות מסוכן ('חזון הצמחונות והשלום' סע' יא). ואכן, אנשים רבים צמחוניים היו גם אכזריים מאוד. מפקד מחנה אושוויץ, רודולף הס, היה צמחוני, ואף צורר היהודים הגדול היטלר עצמו, גם הוא היה צמחוני, ריחם על בעלי-חיים, ושלח מיליוני בני-אדם למוות. ייתכן שזו תופעה פסיכולוגית, שהאדם אינו מסוגל להיות אכזרי ללא כל גבול והחמלה תובעת את שלה, לכן הוא מוצא לה פורקן דווקא ביחסו לבעלי-חיים. רשעים אלה גם התנהגו יפה מאוד כלפי הכלבים שלהם… (ע' עוד במפגש לפרשת אמור סע' ג "'אותו ואת בנו' וצער בעלי חיים").

פעם כתב רבנו הרב צבי יהודה באיגרת לאביו, כי הוא חושב להימנע מאכילת בשר. השיב לו אביו, מרן הרב קוק, שמוטב כי יימנע מכך, בין השאר משום זהירות מנטייה זו טרם זמנה, כמו שאנו רואים אנשים רבים צמחונים שהינם מרושעים ("על דבר אכילתך, עיקר כוָנתי שתדקדק יפה יפה אם לא תגרום מניעת אכילת בשר חלילה שום רפיון כל דהו בהתפתחות האומץ הגופני והנפשי, ושלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בעלי-חיים, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינא גנוזה של שנאת הבריות, וכל המִדות המסתעפות ומכורכות עִמה, ודי לנו ההוכחה של תפיסת המקום אשר לתנועה זו במחנה האפל של שונאי ישראל המעמיקים ברשעתם…". אגרות הראי"ה א עמ' פב).

עוד כתב מרן הרב קוק לבנו הרב צבי יהודה: "לרצון מאֹד יהיה לפני אם תלמד מלאכת השחיטה, בהוראה ובמעשה, לקיים דברי חז"ל [- בחולין ט א: 'תלמיד-חכם צריך שילמוד ג' דברים: כתב, שחיטה ומילה']" (אגרות הראי"ה ג עמ' מח). הרב צבי יהודה היה מסופק מאוד אם הוא מוכשר ללמוד מלאכה זו, משום עדינות נפשו (צמח צבי עמ' קיז), אבל הרב עודד אותו בכל זאת ללמוד הלכות שחיטה, ולאחר שהתחיל ללמוד אף דחק בו לשחוט לפחות פעם אחת: "ההתחלת את לימוד השחיטה, בהתרגלות ההרגשה והעמדת הסכין, או אולי כבר נִסית במעשה לשחוט איזה עוף?". ושוב: "ההִנך מתמיד בעניני השחיטה? ההיה לך עוד נסיון מעשי נוסף על אשר הודעתני?" (אגרות הראי"ה עמ' מט, קכב. ועוד שם בעמ' נג, עט, קיט, קלב, קלד. ובצמח צבי עמ' קכ, קנא).

פעם בישר מישהו בגאווה לרבנו הרב צבי יהודה קוק שהוא צמחוני. הפטיר כלפיו הרב צבי יהודה: "נו, כמו היטלר…". זאת אומרת, הוא לא התפעל מזה כלל.

ט. מי ראוי להיות צמחוני

זו ההדרכה הכללית, אך אין היא מתנגדת לאדם פרטי המוצא דרכו אל הצמחונות מתוך רצון פרטי, אם אכן חסיד הוא בכל מעשיו ("…אף-על-פי שיש מקום לניצוץ אורה זה להיות חודר לפעמים אצל גדולי קדושי רוח השואפים לרוממות קדשי קדשים…". אגרות הראיה ג עמ' פב). הרב דוד כהן, 'הנזיר', שערך את המאמר 'חזון הצמחונות והשלום', אכן היה צמחוני ולא אכל בשר כלל, אבל בה בעת גם מעולם לא 'אכל' בני אדם. הוא היה בעל עדינות מופלאה וכל חייו לא אמר אף פעם איזו מילה קשה למישהו, חוץ מפעם אחת מיוחדת בה מצא לנכון לצאת מגדרו.

מתי?

הרב צבי יהודה לא היה שבע רצון מניהול הישיבה בעניינים כספיים, מטעמים השייכים למה שביררנו במפגש הקודם (סע' ד), לכן רצה לטפל גם בצד הכלכלי של הישיבה. אביו התנגד לכך, וסבר שעליו להתמקד בעניינים רוחניים ולא גשמיים, ואמר לו: שב ולמד. בכל זאת, עמד הרב צבי יהודה על דעתו, לכן החליטו ללכת למעין דין תורה בפני הרב איסר זלמן מלצר, שיכריע בנידון. אמר הרב איסר זלמן מלצר לרב קוק: מפריע לך שהוא 'בטלן' ולא יודע לנהל מוסד? הרי כל מנהלי הישיבות הם 'בטלנים' בענייני גשמיות, לכן לא יזיק לישיבה אם ר' צבי יהודה יהיה המנהל. מאז, התמנה הרב צבי יהודה למנהל הכספים של הישיבה, וכל העול הכספי רבץ על שכמו. אבל הרב צבי יהודה היה באמת 'בטלן', הוא לא ידע צורת מטבע, ובהצטרף לסיבות נוספות נקלעה הישיבה עם הזמן למצב חמור. לא היה מה לאכול, לא היה כלום. העמותה המנהלת של הישיבה החליטה, משום כך, לסלק את הרב צבי יהודה מתפקידו, ולמנות במקומו מישהו מהמשפחה שהיה אחר-כך ראש העיר נתניה, ר' ישראל רבינוביץ'-תאומים, מכיוון שהיה אדם תקיף שהבין בענייני כלכלה. הרב הנזיר נכנס אל רבו, מרן הרב קוק, ומצא אותו שרוי בצער שמעולם לא ראה כמותו. הוא אמר: "מה הם רוצים ממני, אינני אברהם אבינו ואינני יכול להקריב בני יחידי לעקדה". הנזיר זועזע וענה: "הרבה בנים מסורים לאביהם, אך מעולם לא ראיתי בן שאין לו בעולמו שום דבר חוץ מאביו. מוכרחים לפעול כדי שהוא ימשיך להיות ממשיכו של דרך מרן ושיטתו". בתקופה זו כבר היה מרן הרב קוק חולה. הנזיר ניגש לר' ישראל רבינוביץ'-תאומים, ואמר לו שאי-אפשר לעשות דבר כזה לרב צבי יהודה ולהוציאו מן ההנהלה, אך לא הצליח להניאו מהמהלך. מכיוון שכן, מסר הנזיר את נפשו כדי להגן על הרב צבי יהודה, ואמר לר' ישראל רבינוביץ'-תאומים ביטוי חריף: "אם הִנך עושה כן, אינך 'הויכֵר ישראל' [ר' ישראל היה גבה קומה, ביידיש: הויכֵר], אלא עויכֵר ישראל".

כולם הכירו את הרב הנזיר, שבמשך כל ימי חייו לא הוציא מפיו ביטוי שאינו נקי והיה שומר לשונו עד כדי שתיקה מופלגת, לכן ביטוי כזה יוצא מן הכלל שאמר הנזיר, הרתיע מאוד. בעקבות זאת סידרו את הכל מחדש, שאמנם הניהול הכספי נמסר לידי ר' נתן רענן, חתנו של מרן הרב קוק, אבל הרב צבי יהודה נשאר בתפקיד בכיר כמנהל רוחני של הישיבה.

אם-כן, הרב הנזיר היה באמת קדוש וטהור, דיבר בעדינות מופלגת לכל אדם וכו' – לאדם כמותו מותר להיות צמחוני. אבל אם אתה מעליב בני-אדם, מה אתה עסוק בלחוס על בעלי-חיים? זה קל מאוד לעומת הימנעות מפגיעה בבני-אדם (ע' עוד לעיל סע' ב).

י. לימוד קודשים בזמן הזה

בלימוד הדף יומי אנו עכשיו במסכת זבחים, מה שמבליט את השאלה: עד כמה יש עניין לעסוק בימינו בהלכות אלה, של הקרבנות? כמה מלימוד התורה יש להשקיע בעיסוק בענייני קודשים? הרי עניינים אלה רחוקים מהמציאות שלנו, לעומת סדר נזיקין וסדר מועד, למשל.

קודם-כל, בכלל – ודאי צריך ללמוד את כל התורה כולה, כי כולה דבר ד', כולל ענייני הקרבנות, על-אף שאינם שייכים היום. זאת מכיוון שאנו לומדים תורה לא רק כדי לדעת את ההלכות, מה לעשות, אלא בגלל שהיא דבר ד', אלא שבגלל גדלותה השמיימית גם נובעות ממנה הלכות. כדברי חז"ל: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין לט ב), וכפי הסברו של המהר"ל בתחילת נתיב התורה (סוף פרק א), שאין הלימוד רק בגדר מכשיר אל המעשה, אלא שבגלל אלהיותו הוא מביא לידי מעשה, וכבר כתב זאת הסמ"ג, ספר מצוות גדול (לרבי משה מקוצי, בהקדמתו לחלק מצוות עשה: "ויש מהמון עם שאומרין 'מה לנו ולמצות סדר קדשים, קל-וחומר למצות סדר זרעים ולמצות סדר טהרות, לדברים שאין נוהגין בזמן הזה'. אל יאמר אדם כן, כי המצות אשר ציוה אדון העולם יש לידע יסודותיהם אף-על-פי שאינם צריכין עתה, כי על כל המצות נצטוינו 'ולמדתם אותם', ונאמר 'שָמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם' וגו', ונאמר 'ושמרתם מצותי ועשיתם אותם', הא למדת שהשמירה והעשייה שני דברים הם, כי אין שמירה אלא בלב, שנאמר 'כי נעים כי תשמרם בבטנך, יִכּונו יחדו על שפתיך', וכן אמרו רבותינו: 'ושמרתם – זו המשנה, ועשיתם – זו העשייה'…").

אבל אתה צודק, יש סדרי עדיפות, וודאי שלימודים אחרים קודמים. בגמרא מוזכרים ארבעה סדרים הנוהגים 'בזמן הזה' (-ובחוץ לארץ, למעט סדר זרעים) כבזמן הבית (בבא מציעא קיד ב), ורש"י מבאר מה הם: "מועד, ישועות (-נזיקין), נשים, וקדשים נמי (-גם), כדכתיב 'ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי' ואמרינן (מנחות דף קי א) אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום – מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש". כלומר, קודם צריך ללמוד את סדרי מועד, נזיקין ונשים, הנוגעים לנו, ורק אחר-כך ללמוד גם סדר קדשים.

קיצוניות אחת היא לומר שאין שום ערך ללמוד היום עניינים אלה. לא נכון, אומר הסמ"ג שהזכרנו, גם ללמוד קודשים הוא דבר חשוב מאוד. זה לימוד תורה. אבל ישנה גם קיצוניות הפוכה, ללמוד קודשים כאשר עדיין אינך יודע הלכות שבת. צריך ללכת לפי הסדר ולא לדלג.

יחד עם זה, אמרו חז"ל שעתה, כאשר אין קרבנות, כל הלומד על הקרבנות, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם' (ויקרא ו יח), כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות קי א. "וכן בשארי קרבנות, דגם גבי עולה כתיב תורת העולה, תורת המנחה, וכן איתא בסמ"ג בכולהו [ולרבותא נקט הגמרא, דאף באלו שבאין דוקא על חטא ולא בנדר ונדבה, אפילו הכי מהני הלימוד בהן כאילו הקריב לכפרה שלמה או להגין מן היסורין]" – החפץ-חיים בפרק א של 'מאמר תורה אור', בתחילת ספרו 'אסיפת זקנים על סדר קדשים'. ועוד מביא שם: "עוד איתא במדרש פרשת צו ובפסיקתא דרב כהנא פסקא טו: …שלא יהיו ישראל אומרים: לשעבר היינו מקריבים קרבנות ומתעסקים בהם [רוצה לומר, גם בלימוד הלכותיהן], ועכשיו שאין אנו מקריבין מהו להתעסק בהן, אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: הואיל ואתם מתעסקים בהם, כאילו אתם מקריבים אותן". וע' 'שולחן-ערוך הרב' של בעל התניא, הלכות תלמוד תורה ב יא).

לכן תיקנו לומר קרבנות לפני התפילה, על שם 'ונשלמה פרים שפתינו' (הושע יד ג). אמנם הסביר מרן הרב קוק שמדובר בלימוד בהבנה ובעיון ככל לימוד ("…לא לחינם דקדק ר' יוחנן, במאמרו בשלהי מנחות 'לעולם זאת על ישראל – אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בית-המקדש בימיהם', להורות לנו שאין הפעולה נשלמת שיהיה כאילו נבנה בית-המקדש, אלא כשתהיה בתכלית-רוממות-קדושתה, על-ידי תלמידי-חכמים העוסקים – והכוונה היא העוסקים [ולא רק הלומדים או הקוראים], והיינו בעמל ויגיעה, להעלות הלכה על מתכונתה". מופיע בתוך הסכמתו של האדר"ת בראש 'ליקוטי הלכות על סדר קדשים' של ה'חפץ חיים'. וע' שיחות הרב צבי יהודה תלמוד תורה עמ' 325). כלומר, לא חייבים להבין לעומק מה שקוראים שם, אבל גם בתפילה צריך להבין מה שאומרים ולא לקרוא בקריאה מהירה בלי הבנה, שאז אין זה נקרא "תורת העולה" (וכתב רבנו בחיי בפרשת צו, ויקרא ז לז: "ודרשו רבותינו ז"ל… כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה… והענין שהוא מתבונן בביאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאילו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם… ומטעם זה תקנו זכרונם-לברכה [- כוונתו לסדר רב עמרם גאון] בסדר תפלתנו משנת 'איזהו מקומן' לאומרה בכל בוקר ובוקר…").

אבל הלימוד האמוני של ענייני הקרבנות ודאי שייך לנו, הן הפסוקים שבתורה בספר ויקרא, והן אלה שבחומש שמות. הקרבנות עניינם זיכוך עליון של האדם, והלימוד מצטרף לאותו זיכוך, כמו שרואים בדברים המופלאים שכתב מרן הרב קוק בפירושיו על ענייני הקרבנות בסידור 'עולת ראיה'.