אולי העיסוק עצמו בענייני צניעות אינו צנוע?

א. ואתה תצוה – התורה שורש כל העבודה

הפרשה מתחילה בפתיח מיוחד: "ואתה תצוֶה" (שמות כז כ). לא 'ויאמר ד' אל משה לאמֹר', ולא 'דבֵּר אל בני-ישראל'. למה צריך פתאום לצוות? אי-אפשר לומר?

כל עבודת ד' שבמשכן אמנם נעשית על-יד הכהנים, אהרן ובניו, אבל הציווי עליה בא דווקא ממשה רבנו. משה רבנו הוא התורה, וכל עבודת ד' של בית-המקדש צריכה להיות על-פי התורה. לא על-פי רגשי לב בני האדם, "כמו שמתחשק" – כסגנון ה – new age, 'העידן החדש', לא על-פי חזון רוחני עליון, לא על-פי רוח-הקודש, ואפילו לא על-פי נבואה, אלא רק על-פי התורה, לפי מה שאתה משה תצוֶם. למה? משום שהתורה היא שורש הכל, גם שורש עבודת בית-המקדש (ע' במפגש לפרשת תרומה סע' ט, "ארון הברית – התורה שורש הכל"). לא כמו אותו שוליית רוקח שחילק תרופות לכל בלי התאמה וגרם לנזקים ולהרג, כמשלו של ספר 'הכוזרי' (א עט).

יותר מאוחר, בפרשת שמיני, נדב ואביהו, שני בני אהרן, היו אנשי קודש. הם נהגו על-פי רגשי לב עליונים, קדושים, טהורים ונשגבים, אבל לא על-פי התורה, לא על פי דבר ד', ומתו בהקריבם אש אשר ד' לא ציווה ('העמק דבר' לנצי"ב ויקרא י א, עליהם: "…נכנסו מאש התלהבות של אהבת ד', ואמרה תורה דאף-על-גב דאהבת ד' יקרה היא בעיני ד', אבל לא בזה הדרך אשר לא צִוה". וע' במפגש לפרשת כי תשא סע' ג, "חטא העגל – לא להמציא דרכים חדשות", במפגש לפרשת פקודי סע' ג, "שבחוֹ שלא שינה", ובמפגש לפרשת שמיני סע' ב, "רוח הנעורים הסוער עם רוח הזִקנה המסודר". וע' במפגש לפרשת חוקת סע' ז, "וכי נחש ממית או מחיה?!").

התורה, היא מלמעלה למטה, והתפילה – מלמטה למעלה, וה'מלמטה למעלה' של התפילה חייב להיות מסודר על-פי ה'מלמעלה למטה' של התורה (ע' עולת ראיה א, "ענייני תפילה" עמ' יט, 'תפילה ותורה' ב). 'האור החוזר' חייב להיות האור החוזר של 'האור הישר', מפני שאם לא כן – דבר ד' אלינו ודברינו אל ד' לא ייפגשו (ע' שם עמ' כא, 'תפילה ותורה' ד, ובעין איה שבת פרק א ס' ז, על "מסיר אזנו משמוע תפלה גם תפלתו תועבה"). ניתן להסביר את הדבר בבדיחה: כאשר באו לכרות מנהרה מתחת תעלת למאנש, המפרידה בין אנגליה לצרפת, היה זמן רב מכרז לביצוע העבודה, וקבלנים שונים הציגו את הצעותיהם. יום אחד באו שני יהודים: לוי & לוי.  אמר לוי: כל אחד מאיתנו יתחיל לחפור עם את חפירה מצד אחר, האחד מכיוון אנגליה והשני מכיוון צרפת, עד שניפגש. כמובן, הקשו עליו: ומה יהיה אם לא תיפגשו? ענה להם היהודי: במקרה כזה, יהיו לכם שתי מנהרות במחיר אחת!…

אם-כן, הסכנה היא מצב בו ריבונו-של-עולם חותר אלינו ואף אנו חותרים אליו, אך איננו נפגשים. כלומר – כדברי רבי אברהם אבן עזרא (מובאים בספר 'קול הנבואה' עמ' עו הערה ח) – כל החיים שלך התאמצת ועבדת, אך לא את ד'. עשית את מה שמכונה בעברית מדוברת: 'טעות חייך'. ב'טעות חייך' לא מדובר בקניה לא מוצלחת בה הפסדת כמה שקלים. אם אדם עבד כל החיים לא את ד', הוא החמיץ את החיים. לכן, דווקא "אתה תצוה" איך לעשות את המלאכה.

גם בהמשך: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…" (שמות כח א), "ואתה תדבר אל כל חכמי לב…" (שם כח ג), "ואתה קח לך בשמים ראש…" (שם ל כג). כל הזמן "אתה", "אתה". וכן: "ושמת את השֻלחן מחוץ לפרֹכת…" (שם כו לה), "ועשית בגדי קֹדש לאהרן אחיך…" (שם כח ב),"ושמת את שני האבנים על כתפֹת האפֹד…" (שם כח יב), "ועשית משבצֹת זהב" (שם כח יג), "ועשית חֹשן משפט" (שם כח טו), "ושמת המצנפת על ראשו…" (שם כט ו). עשרות פעמים מודגש כך בפרשיות המשכן, מפני שאחרת, אלמלא אתה משה ייעשה הכל על פיך, הכל יהיה משהו אחר לגמרי (ע' עוד במפגש לפרשת צו סע' ג, "וַיקרב משה את אהרן ואת בניו").

למה אף לא לפי רוח-הקודש? גם היא מלמעלה למטה.

אמרתי שאפילו לא על-פי נבואה, שהיא ודאי מלמעלה למטה. אלא, גם בזה יש מדרגות. רוח-הקודש היא מלמעלה שבוקע מתוך האדם. אפילו נבואה בוקעת מתוך האדם. אבל נבואת משה רבנו היא דבר ד' באופן מוחלט. אצל כל הנביאים, ד' מכתיב לנביא רעיון, והנביא אומר את הרעיון במילים שלו. לכן לעיתים כאשר כמה נביאים קיבלו מד' את אותו רעיון, הם אומרים את אותו רעיון במילים שונות. אבל המילים שמשה רבנו אומר בנבואתו, אין אלה מילותיו כלל, אלא ד' הכתיב לו אף את המילים. "…אם יהיה נביאכם ד' במראה אליו אתוַדָּע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת…" (במדבר יב ו-ח. וע' רמב"ם, הלכות יסודי התורה ז ו, הקדמה לפרק 'חלק' ביסוד השביעי מי"ג היסודות, מורה נבוכים ב לו, ושם ב סוף מה. וע' בהרחבה במפגש לפרשת בהעלותך סע' י, "לא כן עבדי משה").

ב. בגדי הכהנים משרתי ד'

הפרשה ברובה עוסקת רבות בבגדי הכהונה, של הכהן הגדול ושל כהן הדיוט. למה כה חשוב שלכהנים יהיו בגדים מיוחדים? למה אי-אפשר שיעשו את עבודתם לבושים כאנשים מן השורה?

קודם-כל, זה רק בבית-המקדש. אולם כאשר הכהנים יוצאים מבית-המקדש, מפורש בספר יחזקאל, הם לבושים רגיל. כמוך, למשל ("ובצאתם אל החצר, אל החצר החיצונה אל העם, יִפשטו את בגדיהם אשר המה משרתִם בם והניחו אותם בלשכֹת הקֹדש ולבשו בגדים אחרים ולא יְקדשו את העם בבגדיהם". יחזקאל מד יט).

כמו מדי צבא, שלובשים אותם רק בעת מילוי התפקיד.

אלה אכן מדים. למה צריך מדים? הפסיכולוג האמריקאי המפורסם מלפני כמאה שנה, וויליאם ג'יימס, היה אומר: "האדם מורכב מגוף, נשמה ובגד". אמנם הנשמה היא העיקר, הגוף הוא משני בתור משכן לנשמה, וכל בגד חול הוא חסר ערך לחלוטין. אך למעשה, האדם מייחס חשיבות גדולה לבגדו, וכשאדם לובש את בגדיו הם מבטאים את ה'אני' העמוק שלו, את האופי הפרטי שלו (וע' במפגש לפרשת תזריע, סע' ה, "הצרעת, מחלה רוחנית מודרגת", בסופו). אצל נשים זה בולט יותר – כשאישה מתלבשת, הבגד מבטא את אישיותה. אמנם האיש, לעומת זאת, נוטה יותר ללבוּש אחיד, מעין מדים. בין מדים צבאיים, בין מדים של השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת. הוא חובש כיפה סרוגה ולבוש חולצה לא לבנה… בזה הוא משדר את קבוצת ההשתייכות שלו. אבל בבית-המקדש, הכהן איננו אדם פרטי כלל – הוא משרת את ריבונו-של-עולם. לכן לבושים כל הכהנים באותם בגדים ("…בגדי הכהונה צריכים להיות 'משל ציבור' [רמב"ם הלכות כלי המקדש ח ז], ומעובדה זו לבדה מתבקשת המסקנה החשובה, שרק כהן הלבוש בגדים אלה דינו ככהן. רק כך הוא מופיע כמשרת האומה במקדש התורה; רק כך נעשית עבודתו עבודת האומה במקדש תורת ד'; ורק כך רוכש הרעיון המתבטא בעבודתו תכונה של מצוה שד' נתן לאומה בתורתו… בלא הבגדים אין הכהן אלא איש פרטי בלבד, ומעשיו אינם אלא מעשי רצונו הסובייקטיבי, ובכך הם מנוגדים ניגוד גמור לאותה מחשבה שטיפוחה הוא יסוד היסודות של מקדש התורה… הבגדים מביאים אפוא לידי ביטוי את תכונת הכהונה…" – רש"ר הירש שמות כח מג, "בגדי כהונה", ע' שם בהרחבה). המדים האחידים עושים את כל הלובשים אותם לאותו הדבר. לאחרונה, חזרו להנהיג בבתי-הספר בארץ תלבושת אחידה. התלבושת האחידה אומרת: כולנו דומים, כולנו שווים, אף אחד לא מתנשא על רעהו. יש בה מעלה גדולה.

אבל זו תלבושת אחידה של הכהנים מול העם.

נכון. כל הכהנים הם אותו הדבר, מבלי הבדל בין איש לאיש. כולם משרתי ד'. גם הרבה מהקרבנות שמקריבים הכהנים, בשרם נאכל אחר-כך בשווה בין כולם ("חלק כחלק יאכלו…" – דברים יח ח, סוכה נה ב. וע' רמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ד ד-ה).

זה לא עלול לייצר אצלו איזו גאווה כלפי אלה שאינם לבושים בבגדי הכהונה?

הפוך –  בלבישת בגדי הכהונה, מוחק הכהן את האישיות הפרטית שלו, הוא נהיה כללי, וכל אורחותיו הם 'בית-מקדשיים'. אני לא אני, אני רק משרת ד', אני בתוך בגדי הכהונה. בגדי הקודש של הכהונה אינם דווקא מבטאים את אישיותם של הכהנים הלובשים אותם, אלא פועלים עליהם. בלבישת הבגד, מוטמעות בכהן תכונות מסוימות הנצרכות לו. כאשר לבוש הכהן בבגדיו המיוחדים לו, מתקיימת בו מודעות תמידית לעבודתו ולתפקיד אותו הוא מבצע. לא רק אופיו של האדם משפיע על בגדיו, גם הבגדים משפיעים עליו, מכים גלים לאחור פנימה אל המודעות שלו. האדם יודע שלבושו מבטא תפיסה, קבוצה ושאיפה כאלה ואחרות, והוא חש צורך להתנהג בהתאם. כך הם מדיו של חייל או שוטר, שאינם רק משפיעים על הסביבה, אלא גם על זה הלובש אותם ומבין את מהותם ואת חובתו להתנהג בהתאם למסרים שהוא מעביר לסביבה בלבישתם. בגדי הכהנים נועדו לכבוד ולתפארת רוחניים. "בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח ג) – בגדים אלה נועדו לתוספת קדושה וטהרה. הם מזכירים לכהן את תפקידו החשוב והמורם מעם, מגדירים את מהותו כעובד עבודת הקודש במשכן ובמקדש. אם יעבוד הכהן את עבודתו ללא הבגדים המיוחדים לו, הרי פסל את עבודתו ואף ייענש על כך, כאמור בסוף הפרשה: "והיו על אהרן לו ולזרעו אחריו" (שמות כח מג. "'לכבוד ולתפארת' – שיהיו מכובדים בעיני ישראל וידעו שהמה במעלה רמה מהם…". "'וקִדשת אֹתם' – תזהירם שיהיו מתקדשים יותר מכל ישראל, ולא יחשבו שהוא יוהרא, באשר כך ראוי להיות שכהני ד' יהיו מקודשים…". הנצי"ב ב'העמק דבר' שמות כח מ-מא. וע' במפגש לפרשת וארא סע' ב, "שבט לוי – ביחד ולבד", ובמפגש לפרשת במדבר סע' ה, "לגיון של מלך").

ג. הולמים או מרמים

נדבר מעט על הבגד באופן כללי. הרב הציג את הצד החיובי שבבגד, שהוא בא לבטא את אישיות הלובשו. אבל המילה 'בגד' מצלצלת גם 'בגידה'. כלומר, לא מעט פעמים אנו משתמשים בבגד כשחקנים. לובשים בגד מסוים כדי לרמות אחרים באמצעותו.

באמת זה כבר קרה, ועל כך התלונן אחרון הנביאים, מלאכי. קביעתו שהכהנים הינם אנשי דעת ואנשי תורה – "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ד' צבאות הוא" (מלאכי ב ז) – איננה, כמובן חידוש שלו, אלא חזרה על הכתוב בתורה עצמה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג י). אלא שאצל מלאכי מופיעה הגדרה זו מתוך כעס ונזיפה. הפרקים הראשונים של מלאכי כוללים גערות ונזיפות ביזוי על בית-המקדש והקרבנות. זאת, משום שיחסו של העם אל בית-המקדש היה אז לא פנימי ואמיתי, אלא מכשירי טכני אינסטרומנטלי. יחס אל עבודת בית-המקדש כאל מין כישוף ומאגיה, איך לפעול על כוחות עליונים. הא כיצד? למשל, לוקחים כמה חומרים, מערבבים אותם על-פי מתכון סודי, ממלמלים כמה נוסחאות, ובאופן זה פועלים על הכוחות העליונים שביקום. אבל עניינו של בית-המקדש אינו טכניקה, אלא התרוממות פנימית נפשית רוחנית. ברור שבית-המקדש בנוי מעצים ואבנים, אך אין הוא מתחיל מהם, אלא מן המקדש הפנימי. כאשר המקדש הפנימי נפגם, ומקום המקדש נהפך לעניין של פולחן דתי שטחי וחיצוני – על זה באה התמרמרות הנביא מלאכי; בני-ישראל אינם מתייחסים אל בית-המקדש כפי שצריך, והכהנים עצמם שכחו מה היא כהונה. במקום להיות ראויים לתפקידם ולמלא אותו כראוי, היו רודפים אחר בשר הקרבנות (ע' מלאכי א ז ורש"י שם. וע' במפגש לפרשת תזריע סע' ב). אחרי שלשת הפרקים הראשונים, של הנזיפות, חוזר מלאכי וקובע את האמיתיות של הכהונה, לאחר שנשכחה. הוא מברר לנו ש"שפתי כהן ישמרו דעת" וכו' (ע' במפגש לפרשת תרומה סע' יב, על תפקידם של הכהנים).

אם-כן, בשלב מסוים אפילו הכהנים השתמשו בבגדיהם לרעה.

אכן, ניתן לעשות בבגדים שימוש לרעה. אמר הפילוסוף קאנט, שהדת בלי תודעה מוסרית, הופכת למשחק של אמונות תפלות. ופילוסוף אחר הוסיף: ואחר-כך הכת השלטת מנצלת את הדת כדי לסחוט את האנשים. גם הכהנים היו כאלה, ורבות סבלנו מהכהונה לאחר שהידרדרה. הנביא מלאכי אומר שם גם איך צריך להיות כהן: "תורת אמת היתה בפיהו ועַוְלה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אִתי ורבים השיב מֵעָוֹן. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ד' צבאות הוא" (שם ב ו-ז). אם-כן, סבל רב סבלנו מן הכהונה, אבל אנחנו שומרים עליה, והיא תחזור (ע' אורות עמ' נז, "לכן מלאי חיים הם לנו הזכרונות", ועמ' נח "כשאנו מקַיְמים עתה", ובמפגש לפרשת תולדות סע' ח). ובכלל, אל תשכח שאני כהן…

ד. הצניעות הטבעית

מכיוון שעסקנו גם בעניין הבגדים בכלל, יש טוענים שהתורה וההלכה שלנו עוסקות יותר מידי בענייני בגדים, שבסך הכל הם משהו חיצוני. ואם ניגע בעניין צניעות הבגד, למשל, לעיתים נדמה כאילו עוסקים בזה באופן מוגזם, במיוחד ביחס לנשים, עם מידות כאלה ואחרות של הבגד וכו'.

נכון, אתה צודק. הרבנים החרדים זועקים רבות על התופעה שנשים לובשות בגדים לפי המידות הנדרשות, ובכל זאת לא בצניעות. הצבעים, והדוק על הגוף וכו'. בזה אנו חוזרים לְמה שאמרנו קודם, שהדת בלי התודעה המוסרית הפנימית, יכולה להפוך לדבר לא אמיתי, לאמונות תפלות וכו'.

בכלל, הנושא של צניעות אינו מתחיל דווקא בין גברים לנשים, אלא הוא עניין פנימי עצמי של ענווה, של התרחקות מכל דבר המעורר תשומת לב. אכן, הלכות אלה באמת נעימות ונחמדות, מפני שהן שייכות לטבע החיים היהדותי שלנו, עם-ישראל. רק מפני שהתרחקנו מהן, והתרגלנו לקלקולים של גויים, הן נראות לנו כזרות וכמדכדכות אותנו, אבל לאמיתו של דבר, הן נותנות לנו אצילות וגבורה (ע' שיחות הרב צבי יהודה ויקרא 174, 178. ובמאמרו 'לצניעות ולטהרה בישראל', ב'אור לנתיבתי' רעו).

יש הטוענים שעיסוק מופרז בענייני צניעות, הוא עצמו לא צנוע.

נכון. רבנו הרב צבי יהודה היה אומר כך: כל ריבוי השאלות האלה, זה לא צנוע, אלא צריך להיות צנוע ולא לדבר ולדבר בעניינים אלה.

אבל את הרב ודאי שואלים הרבה שאלות בענייני צניעות, שאלות שעולות 'מהשטח'.

אדם שהוא צנוע בפנים, לא שואל את כל השאלות האלה. מתוך רגש טבעי הוא מבין איך צריך להתנהג (ע' שיחות הרב צבי יהודה ויקרא עמ' 175). אגב, משום כך ברור שהלכות צניעות אינן רק לנשים, וגם גברים צריכים להיות צנועים. הרי אלה הלכות פשוטות, בשולחן-ערוך אורח-חיים סימן ב, ובקיצור שולחן-ערוך סימן ג, שגם כשאיש בחדר לבד, ואפילו בחושך, צריך להיות צנוע, כי הקדוש-ברוך-הוא "מלֹא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו ג), וכתוב "והצנע לכת עם אלֹהיך" (מיכה ו ח).

ואנו יודעים שיש גם הלכות בית-הכסא (בשולחן-ערוך אורח-חיים סימן ג, ובקיצור שולחן-ערוך סימן ד). אם-כן, צניעות בכל מקום.

ה. הכתונת והמכנסים, מזככי נטיות הרצחנות והעריות

ניכנס מעט לפרטים של בגדי כהן הדיוט. לעומת לכהן הגדול, שיש לו שמונה בגדים, כהן הדיוט לובש ארבעה – מכנסיים, כתונת, מצנפת ואבנט. מה מיוחד בהם? והם שונים מאוד זה מזה. כלומר, מכנסיים וכתונת הם הבסיס ללבוּש, אולם האבנט הוא חגורה.

העיקר, אמנם, הוא הכתונת והמכנסיים.

בתחילת סידורו 'עולת ראיה', יש לרב קוק המון פירושים על עניני הקרבנות והכהונה. בכלל, אחרי שיצא לאור סידור 'עולת ראיה', אמר הרב קרול, רבו של כפר חסידים: "אין זה פירוש במובן הרגיל של פירוש, אלא כך הרב התפלל, ובפירוש זה אי-אפשר יותר להחביא את רוח-קדשו" (מובא בחוברת 'גדול שימושה' עמ' קטז). אמנם זה בולט באופן מיוחד בפירושיו של מרן הרב קוק על ענייני הקרבנות והכהונה, כי איך אחרי אלפיים שנה מחורבן בית-המקדש, יכול אדם להבין מה הם קרבנות ומה הם בגדי כהונה?

מכל מקום, אומר מרן הרב קוק שלאדם שני יצרים ראשיים – יצרא דרציחה ואלימות, ויצרא דעריות. הכתונת חוסמת את ה'יצרא דרציחה', והמכנסיים – את ה'יצרא דעריות'. לכן, אלה שני הבגדים העיקריים ("'ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו'. אף-על-פי שכך היא ההלכה, שכל ארבעת הבגדים צריכין להיות בעבודה זו, 'רבי שמעון אומר, ממשמע שנאמר בד שומעני ד' כלים' (ספרא), מכל-מקום פרט הכתוב את הכתונת ואת המכנסים, אלה המכפרים, הכתונת על שפיכות דמים, שסגולתה לעצור את תכונת המזג הכעסני, שיש בו משום קלקלה נפשית, הקשורה ברתיחה גופנית, שהצד הרוחני המקולקל מתגבר בה, והמכנסים מכפרים על גילוי עריות, תֹכן של קלקול שצד החמרי מתגבר במזגו על היסוד הרוחני, ושניהם הם נעשים שקטים, מזדככים מזוהמתם, בסגולתה של יקידת העולה על מוקדה…". עולת ראיה א עמ' קכג).

עבודת בית-המקדש פועלת ומותירה רושם טהרה פנימי לכל עם-ישראל, שהרי כולו מחובר ומקושר יחד, כולו נשמה אחת. אם-כן, המאורעות הפנימיים הנשמתיים שבאותם כהנים העובדים, שייכים לאומה כולה. שפיכות דמים וגילוי עריות אלה שני סוגי פגמים יסודיים. גילוי עריות הוא קלקול מהצד החומרי-בהמי שבאדם, כאשר יצריו הבהמיים גוברים על הצד הרוחני שבו. שפיכות דמים, לעומת זאת, באה מתוך התפרצות הכעס של האדם. אדם הכועס, אומרים חז"ל, מוכן באותו רגע להרוג ולהחריב את כל העולם מתוך כעסו (ראה מסילת ישרים פרק יא, על מידת הכעס).  אם-כן, יש צורך להשקיט את שתי הנטיות הללו, להרגיען ולזככן. צריך לזכך את כוחותיו הרוחניים של האדם, במיוחד את הכעס, וגם את הכוחות החומריים שבו, במיוחד את התאווה. זה מה שנעשה על-ידי העבודה, על-ידי האש. היא שורפת, מרגיעה ומטהרת. לכן, כאשר בא הכהן לטפל בהקרבת העולה, עליו ללבוש את הכתונת ואת המכנסיים, המראים את הרגעת הכוחות הרוחניים ועידונם וגם את מיעוט הכוחות החומריים והכנסתם למסגרת הנכונה.

אולי גם האבנט קשור לזה, כמו שהחסידים חוגרים את עצמם לקראת התפילה באבנט, 'גארטל', מאותה סיבה.

אבנט בתפילה הוא מטעם "הִכון לקראת אלהיך, ישראל" (ע"פ שבת י א, שולחן-ערוך אורח חיים צא ב. וע' משנה-ברורה שם ס"ק ה ופסקי תשובות שם, וערוך-השולחן שם סע' ד).

לגבי כיסוי הראש, הגמרא אומרת שזה מטעם יראת שמים: 'כסה ראשך, כדי שתהיה עליך אימת שמים' (שבת קנו ב. שולחן-ערוך אורח חיים ב ו, ומשנה-ברורה שם ס"ק יא ופסקי תשובות שם). כך תזכור שמעל ראשך, יש ריבונו-של-עולם.

לכל בגד יש משמעות, ייעוד וסוג של התמודדות.

ואי-אפשר לְשנות בבגדי הכהונה. "וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו, הוא הנקרא 'מחוסר בגדים' ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש…" (רמב"ם, הלכות כלי המקדש י ד).

ו. על ליבו הטוב תמיד

לפני שנעסוק בבגדיו של הכהן הגדול, נקדים לשאול: במה זכה אהרן, הכהן הגדול הראשון, למעלתו זאת?

חז"ל אומרים שזה משום "ושמח בלבו". כלומר, כשרצה ריבונו-של-עולם לשלוח את משה רבנו אל פרעה להוציא את ישראל ממצרים, לא רצה משה בתחילה לקבל את השליחות ולהיות מנהיג עם-ישראל. זאת מפני חששו שהדבר יפגע באהרן, אחיו הגדול, שכל השנים היה עִם האומה במצרים ומסר נפשו עליה, והנה עתה פתאום בא משה, אחרי שנים כה רבות בהן היה מחוץ למצרים, ועולה לגדולה. עד שאמר לו ריבונו-של-עולם: "הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דַבֵּר יְדבּר הוא, וגם הנה הוא יֹצא לקראתך וראך ושמח בלִבו" (שם ד יד. ורש"י) כלפי חוץ – ברור שיַראה אהרן את עצמו כשמח. וכי יש לו ברירה? אך בפנים, רק ד' יכול להעיד ששמח אף בליבו. אם-כן, יש לו לב טוב, והוא לא רודף אחר השררה (ע' במפגש לפרשת שמות סע' ו).

אלה המידות הדרושות כדי להיות כהן גדול?

נכון. והוא, הכהן הגדול, נושא את כל עם-ישראל על ליבו. "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחֹשן המשפט על לִבו בבאו אל הקֹדש… ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לִבו לפני ד' תמיד" (שמות כח כט-ל. ספורנו: "משפט בני ישראל על לִבו – שיתפלל עליהם שיזכו במשפט". וע' רמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדים בו ט ז). הוא אוהב את כל עם-ישראל, "אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (משנה אבות א יב). 'אוהב שלום' – כאשר היה רואה שני אנשים שהיו שרויים ברוגז, היה עושה שלום ביניהם (אבות דרבי נתן יב ג, ע' שם). ומי שחטא, או מי שהיה עצוב, היה מדבר אל ליבו. אם-כן, מה שהכהן הגדול נושא על ליבו את החושן עם שמות כל שבטי ישראל, אין זה רק בבגד שעל ליבו, אלא בפנים, הוא נושא אותם בתוך ליבו. הוא לא איזה איש דת מתנשא, משתלט ומנותק. הוא באמת נושא את כל עם-ישראל על ליבו (ע' 'אם הבנים שמחה' מאמר ד ['האחדות והשלום – תקנת ישראל'] יא, ובמפגש לפרשת ויגש סע' ז, "ברית הכס והמזבח").

בכלל, חסידים אמיתיים המתחסדים עם קונם, ומתוך כך עם האומה הישראלית, הרי הם חפצים את טובת דורם ומתכוונים לה, כפי שאומר החסיד הרמח"ל: "עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו לְזכות אותם ולהגן עליהם… ותראה שזהו רצונו של מקום, שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם… וזה צריך שיֵעשה בכוונת עבודתו וגם בתפלתו בפועל, דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריא על הדור כולו". "ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקדוש-ברוך-הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו…" (מסילת ישרים סוף פרק יט. וע' במפגש לפרשת שמות סע' ב).

ז. "קודש לד'" בכהן הגדול ובאומה, בהווה ולעתיד לבוא

בנוסף לחושן שנושא הכהן הגדול על ליבו, יש לו את הציץ על ראשו. זהו מין טס של זהב המקיף את מצחו מצד לצד (סוכה ה ב, מובא ברש"י כאן כח לו), ועליו נאמר "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עֲוֹן הַקֳּדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנֹת קדשיהם…" (שמות כח לח). איך קשור פס זהב זה, הציץ, עם כפרה על עוון הקודשים?

המילים המפותחות על הציץ, הן "קֹדֶשׁ לד'" (שם כח לו), וזהו האידאל העליון של האדם – להיות קודש לד'. בספרו 'מסילת ישרים', מתווה הרמח"ל את סדר העבודה של האדם: קודם-כל, זהירות – לא לחטוא. אחר-כך; זריזות – לקיים מצוות, נקיות – זהירות מדויקת גם מעבירות המקובלות בחברה, אחריהן הפרישות – מהנאות מיותרות, טהרה – כלומר, כוונה לשם שמים ולא לשם פניות אישיות, ואז חסידות – זהו אידאל האדם עלי אדמות, לעבוד את ד'. ואחרי כל אלה – הענווה, יראת ד' והקדושה. "קודש לד'", זהו האידאל העליון.

קורח ועדתו טענו "כל העדה כֻּלם קדֹשים" (במדבר טז ג), אבל זה לא נכון – לא כל העדה כולם קדושים. כל העדה מצווים להיות קדושים, כל העדה יום אחד יהיו קדושים, כל העדה קדושים בסגולה הפנימית הגנוזה בהם (ע' אור החיים כאן כח לח), אבל בפועל יש מדרגות (ע' 'אורות' עמ' לב-לג), ואהרן הוא באמת קודש לד'. כלפי העתיד לבוא, כתוב "ביום ההוא יהיה על מצִלות הסוס קֹדֶשׁ לד'" (זכריה יד כ). אז תתפשט הקדושה אפילו עד מצילות הסוס. בינתיים, אין זה כך כלל, אבל אהרן הוא כבר קודש לד'. להיות קודש לד' זו עבודה עליונה – בה כל מה שיש לו, כל הראש שלו, כל האידאלים והשאיפות, הכל בשביל ריבונו-של-עולם.

ח. הכהן הגדול, החסידות והדור

ואיך זה מכפר על העוונות?

כל עם ישראל מחובר כאחד, "כל ישראל ערֵבים זה בה" (סנהדרין כז ב, שבועות לט א), כמו שמסביר רבי משה קורדוברו בספר 'תומר דבורה' (פרק א, 'ד – לשארית נחלתו': "…כל ישראל הם שאֵר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה ובזה חלק זה, ולכך אינו דומה מרובים העושים את המצוות, וכל זה מפני כללותם… וכן מטעם זה ישראל ערֵבים זה לזה, מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחברו, וכשחוטא האחד – פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחברו בו, נמצא מצד החלק ההוא חברו ערֵב עליו. אם-כן הם שאֵר זה עם זה, ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו ועינו טובה על טובת חברו וכבודו יהיה חביב עליו כשלו שהרי הוא הוא ממש, ומטעם זה נצטוינו 'ואהבת לרעך כמוך'…"). לכן, מיסוד זה של חיבור הנשמות, מה שקורה בנשמות של אנשי המעלה, כגון הכהן הגדול, פועל לטובה על כל הנשמות של עם-ישראל כולו.

יש קשר נוסף בין הכהן הגדול לכפרת הדור, בדיני ערי המקלט. רוצח בשגגה הגולה לעיר מקלט, נשאר בה עד שייפטר הכהן הגדול (במדבר לה כה-כח).

הרמח"ל שהזכרנו קודם בנוגע לחסידים האמיתיים, שמלאים קישור ודאגה לדורם, אכן מביא לכך ראיה מהכהן הגדול, אשר מיתתו מאפשרת לרוצח בשגגה לצאת מעיר המקלט ולשוב לביתו. וכי מה אשמים הם הכהנים הגדולים במה שקרה? אלא, מסבירים חז"ל, "שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בִּקשו" (מכות יא א). הוא היה צריך לדאוג לבני דורו, להתעניין בהם ולהתפלל עליהם. ומכיוון שלא השתדל מספיק, אכן יש לו חלק של אשמה. אם-כן, הכהן הגדול הוא איש כלל-ישראלי, הנושא על ליבו את כל עם-ישראל ואת כל שבטי ישראל. וכדברי המהר"ל: "מי שהוא גדול בדורו נחשב אל הכלל כמו הלב שתלוים בו כל האברים… והכהן הגדול בא להשרות שכינה על ישראל ולהאריך ימיהם… ומיתת כהן גדול מכפרת" (חידושי אגדות מכות שם. וע' מאמר "החסידות והדור" ב'לנתיבות ישראל' קמט-קנ).

ט. "לי הכסף ולי הזהב"

בבגדיו של הכהן הגדול יש המון זהב, כגון "פעמֹֹן זהב ורִמון" (שמות כח לד), או זהב השזור בחוטי הבגדים שלו, ובכלל במשכן יש הרבה מאוד זהב. בעיניים פשטניות זה נראה קצת חריג, שמקום כזה קדוש, יש כה הרבה זהב, לעומת מה שאנו תמיד מתרגלים לצניעות ולפשטות, וכמו שבעבודת יום הכיפורים כל בגדיו של הכהן הגדול אכן בגדי לבן. בתכשיטי נשים אפשר להבין את מקומו של הזהב, אבל למה צריך שהזהב יתפוס מקום כה נרחב בתוך הקודש ובבגדי הכהן הגדול?

קודם-כל, אתה זוכר שהיה מעשה בכהן בשם פנחס שעבד כסַתָּת, בחציבת אבנים, ומינו אותו להיות הכהן הגדול. מהכתוב "והכהן הגדול מאֶחָיו" (ויקרא כא י), למדו חכמים "שהוא גדול בחמישה דברים: בחכמה, בכוח, בנוי, בעושר ובשנִים", ואם הוא עני אין זה כבוד האומה, אך פנחס הסַתָּת היה עני. מה עשו אחיו הכהנים כדי שיוכלו למנותו? לפני שבא לעבודתו בחציבת האבנים, "מילאו המחצב לפניו דינרי זהב" (ויקרא רבה כו ט).

אבל אדרבה, על כל ריבוי הזהב הזה, אומר ד': "לי הכסף ולי הזהב נאֻם ד' צבאות" (חגי ב ח). גם לגבינו, אין איסור להיות קפיטליסט, רק שהקפיטליסט צריך לדעת שהכסף והזהב הם בשביל ריבונו-של-עולם. כך אמר דוד המלך לאחר שאסף המון כסף וזהב: "כי ממך הכל ומידך נָתַנּוּ לָך" (דברי הימים א כט יד), כמו שאנו אומרים כל בוקר ב"ויברך דוד". את כל הכסף והזהב אתה נתת לנו, ואנחנו כביכול נותנים לך אותם בחזרה. כל מה שיש לאדם – כל כוחות הנפש, כל כוחות הגוף, כל כוחות השכל, כל כוחות הרגש, כל כוחות הדמיון, כל הכישרונות וכל הכסף והזהב – הכל בשביל ריבונו-של-עולם, וזה מה שמבליט הזהב שאנו מצווים כה להרבות בו בבית המקדש.

כשהזהב נמצא בקודש, אז יש לו מקום. כשאנו מקדישים את הזהב למטרות נעלות וקדושות, יש לו מקום במציאות (ע' עין איה ברכות פרק ה סע' נ).

 י. עבודת האכילה של הכהנים

עוד דבר שבמבט הראשוני נראה שלילי, הוא שהכהנים עסוקים הרבה בפעולות מאוד חומריות – באכילת בשר הקרבנות המרובה.

רְאה, נכון שהכהנים אוכלים הרבה, אבל אין זו כלל אכילה רגילה, אלא אכילה קדושה. כמו שמביא הרמח"ל בפרק על מידת הקדושה (מסילת ישרים פרק כו): "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (ספרא ויקרא י יז, פסחים נט ב ועוד). כלומר, הכל תלוי בשאלה לאיזו מטרה אדם אוכל. אנו אוכלים מפני שאנו רעבים, ולפעמים מפני שהאוכל טעים. אבל כאשר הכהנים אוכלים, אכילתם היא עצמה עבודת ד'. הם אוכלים מתוך המגמה הרוממה העליונה של צבירת כוחות לעבוד את ד'. לכן האכילה שלהם היא קודש. ואנחנו נכנסים לבית-המקדש, רואים את אכילתם של הכהנים, ומתוך כך אנחנו מִטהרים ומזדככים.

אבל בפועל, מדובר באכילה של המון בשר. איך הכהנים, שאוכלים כל-כך הרבה מבשר קרבנות, לא נשחקים במגמה זו בסופו של דבר?

קודם כל, כהן היה נמצא בבית-המקדש רק שבועיים בשנה, בתוספת כמה ימי חג. שכן הכהנים מחולקים לעשרים וארבע משמרות כהונה, שבוע לכל משמר, כך שכל כהן משרת בבית-המקדש שבוע פעמיים בשנה, ובחגים קיימת תורנות כללית, צפופה יותר. גם כשהכהן נמצא שבוע בבית-המקדש במסגרת שירות המשמר שלו, לא כל יום הוא עובד, אלא רק יום אחד, מכיוון שכל משמר מחולק לששה בתי-אב, בית אב לכל יום (ע' רמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, פרק ד, ג-ד, יא. שישה בתי אב – ע"פ מנחות קז ב). וגם ביום עבודת בית-האב שלו, לא עובד הכהן כל היום, שכן ישנם כהנים בכוננות וכו'. וכן, די בכזית בשר כדי שאכילת הכהן תיחשב אכילה. אם-כן, בסך הכל לא אוכל הכהן כל-כך הרבה בשר.

אמנם כתוב, שמכיוון שהיו הכהנים הולכים יחפים על רצפת העזרה, שהייתה של שיש (כדי שלא יהיה דבר חוצץ בין רגלי הכהן לבין הרצפה המקודשת. זבחים כד א), אוכלים בשר ושותים יין, "היו באים לידי חולי המעיים" (שקלים יג ב). כלומר, כאב בטן ושלשול. לכן היה בבית-המקדש מומחה אחד לחולי המעיים, שהיה יודע איזה יין טוב למעיים (שם). וכן, ב'בית המוקד' היו מסיקים תמיד מדורה, כדי שהכהנים המהלכים יחפים על רצפת העזרה הקרה יוכלו לבוא ולהתחמם שם (רש"י שבת יט ב, יומא טו ב).

אם-כן, אכילת בשר הקרבנות לא הייתה איזו הנאה. גם היא הייתה מין מסירות של הכהנים, שהרי היו נהיים חולים ממנה. לא הנאה, אלא עבודת ד' של הכהן.

אנשים שאלו האם לעתיד-לבוא, כשייבנה בית-המקדש, ניתן יהיה לסדר חימום חשמלי תחת מרצפות הרצפה של בית-המקדש. אינני רואה סיבה שלא לעשות כן, אבל נחיה ונראה.

שנזכה ונחיה ונראה.