נראה שמבין מגוון הדברים והתכונות שעולם החינוך יכול לקחת מהתחלת ספר בראשית, הרי שזה פסוק ג':  "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר."

כלומר אלוהים בבחינת 'מחדש'. 'בורא'. יוצר עולם חדש. לא שוקט על השמרים. לא הגיע אל המנוחה והנחלה. כל הזמן בתנועה.

אבל איך אפשר באמת לדמות לאלוקים או לחדש כמוהו? אנחנו הרי לא בוראים או יוצרים אור?

ובכן, אפשר ועוד איך וזאת באמצעות החידוש שאנחנו עושים בעולם בעולם. המלחמות שלנו. המקומות החדשים שכבשנו וטרם היו שלנו.

בכל כיתה או בכל משפחה או בין אחים ישנו תמיד האחד או האחת שנחשבים לכבשה השחורה במשפחה:

בחלק מהמקרים הסטיגמה הזו הודבקה לנער או לנערה לא בגלל שהם באמת כבשים שחורות אלא בגלל השוואה בלתי פוסקת לאחד מהאחים או לתלמידי הכיתה.

מחנכים הורים מורים אוהבים את התלמידים הטובים. את ה'צדיקים'. את אלו שיצר הרע שלהם מתמצא בשאלה: באיזה זווית ליישר את הסטנדר שעליו ימשיכו ללמוד גמרא.

הצדיקים האלו הם בכלל מלאכים ו'היצר הרע' שלהם יצא מהחנות והשאיר אחריו שלט שדבוק לדלת: 'יצאתי ותיכף אשוב'. מלחמות המידות מהם והלאה. ככה הם נולדו. תאכלו את הלב.

אבל האנשים הרגילים. אנחנו. הכבשים השחורות. מלאים בהתמודדויות. מלחמות עולם. קרבות עקובים מדם בהם אנחנו והיצר הרע לא מפסיקים להתגושש ולהילחם וללכת איתו מכות רצח:

פעם הוא מנצח אותנו, מטיח אותנו לקרקע וגורם לנו להתבייש בלהביט בכלל על המראה שלנו במראה, שם נראה את הפנים שלנו מלוכלכות, עייפות, מובסות, מתוסכלות, כואבות ובעיקר עייפות ושבעות ממלחמה.

הוא, היצר הרע, יפורר את הדימוי העצמי שלנו ויגרום לנו לשאול את שאלת מיליון הדולר:

'בשביל מה בכלל אנחנו צריכים את זה?', 'איזה סיכוי יש לנו בכלל?' , 'גם ככה הכול אבוד ואנחנו כולנו מלאים בזוהמה, ככה ניגש אל המלך?'.

בראשית: כל הזמן בעלייה

מגיעים הפסוקים הראשונים של ספר בראשית ומלמדים אותנו אנשי החינוך וההורים שהקב"ה דווקא אוהב את האנשים האלו שנלחמים בכל פעם בזירה עם היצר שלהם. עם התאוות שלהם. חוטפים מכות, נופלים ובעל זאת קמים שוב בשביל להחטיף בחזרה.

האנשים שבניגוד לצדיקים שלא יודעים טעם של מלחמה עם היצר שלהם, דווקא לא מפסיקים ללכת מכות עם היצר, להישבר, להתרסק, להתפורר מבפנים ובכל זאת כמו שאומר המשפט: "זה לא משנה כמה פעמים נפלת, מה שמשנה זה כמה פעמים אתה הולך לקום על הרגליים" ובסוף, בסוף אתה מוצא אותם שוב פעם מוכנים לקרב, מדממים, מנופחים ממכות, אבל עם נחישות של פלדת אל חלד.

זה החידוש שהקב"ה מחפש! זו רוח העל. וזה גם המסר שאנחנו צריכים להעביר לילדים שלנו:

אל תפחדו מלהביט בעצמכם במראה כי אתם כל הזמן מתקדמים. כל הזמן בעלייה. כובשים עוד מידה ועוד שטח ועוד חלק באישיות שלכם.

ואם קשה לכם ואתם מרגישים גמורים? זה בדיוק הסימן שאתם בדרך הנכונה, כמו מתעמל בחדר כושר שסיים לעשות סטים ולעבוד על השריר שלו ומבין שרק בסוף, כשבא לו למות מכאב, רק אז בעצם השריר מתחיל להתפתח.

את הרעיון הנפלא הזה בחינוך שמעתי מהרב שניאור אשכנזי והוא הפך לי את תפיסת העולם ובעיקר צייד אותי בכלים מעשיים שעזרו לי לשנות את תפיסת העולם של תלמידים ותלמידות שהתחילו כבר להתייאש מעצמם לאחר שגילו שבניגוד לחברים ולחברות הצדיקים שלהם, הם צריכים לקרוע את עצמם בשביל לצאת בחתיכה אחת מעוד מלחמה עם היצר.

ואם תרצו לקצר למשפט אחד את כל הרעיון שנכתב עד עכשיו, כדאי להיזכר במשפט האלמותי של הרבי מקוצק שאמר:

'שבע יפול צדיק וקם' – העולם חושב שלמרות שהצדיק נפל שבע פעמים הוא קם. 

ואני אומר לכם, שלא למרות שהוא נפל שבע פעמים הוא קם, אלא בגלל שהוא נפל שבע פעמים הוא קם.

==

אבינועם הרש, מחנך ומעביר שיחות להורים ונוער. מגיש פינת החינוך ב'כאן מורשת'.