'לא העכבר הוא הגנב אלא החור', אמרו רבותינו, והורו לנו להתמקד במרחב שאיפשר את הטרגדיה, ולא בטרגדיה עצמה. המקרה של 'הרב מהצפון' התפתח בתוך מרחב ציבורי שכולנו שותפים לו. כולנו שותפים וכולנו אחראים, כל אחד בדרגתו שלו.

אחד מתלמידי 'הרב מהצפון', תיאר בצורה נרגשת את שנותיה הראשונות של הישיבה שלו. תיאור קסום ומתוק. רק כשהגעתי לצמד המילים האחרונות, נדלקו אצלי נורות האזהרה.

'למדתי שם בתחילת האלף הנוכחי. מכינה קדם צבאית קטנה בדרום צפת. אווירה משפחתית ותחושה של משהו מיוחד שלא קיים בשום מסגרת המשך אחרת, משך אליו כמה עשרות שמיניסטים מדי שנה שעברו סינון חצי מיסטי ע"י הרב… לימודי קבלה ופנימיות התורה בשילוב של קימה בארבע לפנות בוקר עם טבילת קרח במקווה האר"י בצפת, בליוויו של הרב, הפכו את כולנו, לאיך לומר "קדושים יותר…"

* * *
כמסיח לפי תומו תיאר התלמיד היקר איך לימודי קבלה וטבילה במקווה הפכו אותם לקדושים יותר. טעות גדולה. אנחנו מתבלבלים בין שני מושגים שונים לחלוטין. אנחנו מתבלבלים בין רוחניות לבין קדושה. לימודי הפנימיות והטבילה הפכו אותם לרוחנייים יותר. יותר רוחניים ולא יותר קדושים.

בעולם הנוצרי קדושה היא התנתקות מהטבע. כמרים אינם מתחתנים. בדרגה גבוהה מהם נמצאים הנזירים הנמנעים מהנאות העולם. בעולם הנוצרי, רוחניות שווה קדושה.

בעולם היהודי המצב אחר. אצלנו קדושה אינה ניתוק מהחומר. אצלנו קדושה היא קידוש החומר (ואחר כך גם קידוש הרוח). רוחניות לבדה אינה קדושה. המלחמה של היהדות אינה מלחמה של רוח בחומר, אלא מלחמה של קודש בהפקרות.

אנחנו רגילים לחשוב שהסכנה של היהדות היא הכפירה. נראה לנו שהמאמינים בא-לוהים ובעולמות עליונים נמצאים בצד שלנו, ומולם, בצד השני, נמצאים הכופרים. התורה ראתה את הדברים אחרת. המלחמה של התורה לא הייתה בכפירה אלא בעבודה זרה. ברוחניות שאינה קדושה. מלחמת החורמה של התורה היא בעיסוק לא נכון בעולמות רוחניים. העובדה שאנו מרגישים קרובים יותר לא-לוהים לא מלמדת שבאמת התקרבנו לא-לוהים. לפעמים ההרגשה מתעתעת.

הקב"ה לא צריך 'רוחניים', השמים מלאים ברבבות מלאכים 'רוחניים'. הקב"ה תובע מאיתנו דבר אחר לגמרי. 'קדושים תהיו'. יסוד הכל הוא תיקון מעשינו החומריים. בפתח נאומו האחרון של משה רבינו (דברים ד, וגם בהמשך), כשהוא מזהיר מפני סכנת העבודה הזרה הוא מדגיש שהצד ההפוך מעבודת אלילים הוא שמירת מצוות.

* * *
בהרצאה מוקלטת שמופיעה באינטרנט, מסביר 'הרב מהצפון' כיצד לתקן עונש של 'כרת'. בהסבר הוא מתחמק ממעשה העבירה עצמו, ומתמודד רק עם המשמעות הרוחנית שלו. הוא מסביר איך העבירה גרמה לפגיעה בספירות עליונות, ואיך צריך לתקן את הפגיעה באותן ספירות. הוא לא מדבר על הפגם במעשה עצמו. הוא מציע תיקונים רוחניים כדוגמת לימוד תורה כל הלילה, ומזניח את התיקון המעשי – 'חרטה, וידוי וקבלה לעתיד'.

בהרצאה אחרת הוא קובע שהעיקר הוא המחשבה. אדם העוסק בתורה וחושב מחשבות רעות נחשב כנמצא במקום רע. אדם החושב מחשבות חיוביות נמצא במקום טוב, גם אם הוא עוסק בדברים אחרים.

'הרב מהצפון' יצר עולם רוחני קסום ומושך. לא זאת דרכו של מלכנו. אנחנו קודם כל אנשי מעשה, ועל המעשה תפארתנו.

* * *
שגינו כשלא התעוררנו בזמן. שגינו כשלא הבהרנו בקול רם וצלול שאנו מחפשים רבנים קדושים ולא רבנים רוחניים. מסתבר שלרב מהצפון הייתה הבנה רוחנית גבוהה. אי אפשר להונות כל כך הרבה אנשים. אבל, הבנה רוחנית הייתה גם לבעלת האוב של שאול. לא הבנה רוחנית אנחנו מחפשים אלא קדושה. קדושה מעשית וקדושה רוחנית.

שיהיה ברור, לעולם הקבלה והנסתר יש חשיבות רבה. עולמנו אינו רק עולם גשמי אלא גם עולם רוחני. מעל קדושת החומר יש מקום רב לקדושת הרוח. אבל, ניתן לקדש את הרוח רק אחרי שקידשנו את החומר. צדקו יודעי הנסתרות בדורות הקדומים כשהגבילו את לימוד חכמת הנסתר רק למי שמילא כבר את כרסו בחכמת הגלוי. רק אחרי קדושה גופנית אפשר להגיע לקדושה רוחנית. אפשר ללכת לרבנים רוחניים ומקובלים, בתנאי שנוודא שהם גם קדושים. קדושים בחיי המעשה וקדושים בחיי הרוח. 'ואנשי קודש תהיון לי'.

עולם המעשה הוא קשה ומאתגר. כשקשה כולנו מחפשים קיצורי דרך רוחניים. מי לנו גדול כשאול, המלך הצדיק, שבעת מצוקה קיומית, חיפש ופנה לבעלת האוב בבקשה לעזרה. מי לנו גדול משמואל הנביא שלימד אותנו שאין קיצורי דרך. 'למה הרגזתני להעלות אותי'.