ההיסטוריה והמסורת היהודית מספרים לנו סיפור של קידוש ה'. אלו רגעים בהיסטוריה האישית הלאומית בו האדם מבין כי קיומו הפיזי מפנה מקום לנצחיותו האתית והאלוהית.

למות פיזית על מנת להחיות את המשמעות של החיים. למות ולא לעבור על חוקי הדת והמוסר שהנם ה"מעבר" של הקיום. רגע של הכרעה אישית בו האני מוסר את נפשו על מנת להנכיח ולקדש את מה שמעליו:

רבי עקיבא.

רבי חנינא בן תרדיון.

מסעי הצלב.

חנה סנש.

בלדה לחובש.

"ייהרג ולא יעבור"

נקודה ארכימדית בתוך הקיום המנכיחה כי מעבר לו קיימת משמעות הגדולה ממנו:

"ייהרג ולא יעבור"

זו המשמעות הגבוהה, הנעלה והמכריעה של הקיום הפיזי המפנה מקומו לתשתית הרוחנית בה הוא שורה:

הפיזי המכיר במטאפיזי כאמת המוחלטת של המציאות.

לא תרצח

לא תנאף

לא יהיה לך אלוהים אחרים-מעשה ידי אדם ובבואה של הנרקסיזם המגלומני שעלול לצמוח ממנו.

" נמות ולא נתגייס"

השבוע שמענו את הריקוד החדש

" נמות ולא נתגייס"

סוחף

טראנסי

רגליים מורמות

גרונות ניחרים.

נמות…

רבי עקיבא, ורבי חנניא, ומקדשי ה' בכול הדורות לא היו שם…

מחללי ה' המוסרים אחיהם למות על שמו בטירוף של ביזוי התורה וחילול הקדושה רמסו ברגליהם:

את היקר, את הנשגב, את הקדוש.

לא תוכל הלשון לבטא את החילול, והרשע, וההתקפה על הנשגבות בפי בני בליעל אלו.

כל הרוקד עמם מחלל את המקודש, מבזה את פני האל, הופך את היהדות לסחורה עלובה של ניצול וציניות. ואין לו חלק בתורת ישראל. מופקע הוא לחלוטין מהיותו יהודי. מנוכר ונכרי למקדשי ה' לדורותיהם.

כי על חילול ה':

אין כפרה

ואין מחילה

וגדול עוונם עד השמיים

וגם השר המרקד עמם לא ינקה מעוון נורא זה

כי כבר כתוב:

במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד

לא לרב

ולא לשר

ולא לשום ברייה.

==

ד"ר יהודה פרנקל הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי.