תארו לעצמכם שמישהו היום יפנה אליכם ויתחיל להרצות בפניכם על השפעתה העצומה של החברה, ועד כמה צריך להיזהר שלא להיגרר אחרי חברה רעה. איך תרגישו?

אני הייתי נעלב ואומר לו: "תגיד לי – מה אני ילד קטן? אתה לא סומך עלי?!"

בפרשת השבוע, לפני שמשה רבינו שולח את המרגלים, הוא קורא לתלמידו הושע בן נון ומשנה לו את השם מ"הושע" ליהושע". רש"י מסביר (ע"פ הגמרא בסוטה), שמשמעות שינוי השם היתה כחלק מתפילת משה על יהושע: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

זה מדהים. הלא מדובר פה ביהושע, גדול הדור, תלמידו וממשיך דרכו של משה רבינו בהנחלת התורה ובהנהגת האומה, שהיה אז כבר בגיל 56 (!) – אז למה היה דחוף לשנות לו את השם, וכי הוא חולה הנמצא בסכנת חיים? מדוע משה כל כך ירא שמא יהושע ייגרר אחרי דעת המרגלים שעומדים לכפור בה' ולהוציא את דיבת הארץ רעה – הרי זה ההיפך הגמור מכל מה שיהושע חושב, 180 מעלות מכל מה שמשה לימד אותו וחינך אותו? איפה האמון בבני אדם? אם לא תסמוך על יהושע – על מי תסמוך?

וכל זה עוד "בקטנה" לעומת ההתנהלות של המרגל הצדיק השני – כלב בן יפונה, שלא זכה להתברך ממשה. המרגלים מגיעים לארץ, והתורה כותבת: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון". למה הפסוק עובר מלשון רבים ללשון יחיד? רש"י מסביר שכלב לבדו הלך לחברון "ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם" (נראה לי שזה המקור הראשון בתורה לחשיבות התפילה ליד קברי צדיקים). יתר המרגלים כלל לא נכנסו לחברון. החתם סופר אומר שהם פחדו להתקרב לשם, מאימת הענקים שהסתובבו שם, אבל כלב – "מרוב יראתו פן יתפתה למרגלים – שכח אימת הענקים ונכנס לשם להתפלל".

כלב לא הסתפק בזה. הגמרא בתענית מספרת שהוא עשה הרבה מאוד תעניות כדי להינצל מעצת המרגלים, עד שהשחירו פניו! זה בכלל מדהים. כלב בן יפונה, אחד מגדולי וצדיקי הדור, מרבה בתעניות, מסגף את עצמו, משתטח על קברי אבות – הכול כדי שלא להיות מושפע מהמלעיזים.

מיהושע וכלב רואים עד כמה אסור לזלזל בכוחה של השפעת החברה על האדם. למרות שהם היו בעלי אמונה חזקה ובהירה, למרות שהם היו נטועים עמוק בתוך הדעות הישרות, למרות כל זה הם לא הקלו ראש בסכנה הרובצת לפתחם. כלב חושש, שכשבערוצי התבהלה ישדרו ייאוש עמוק עד כדי: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" – יהיה בכלל לא קל להחזיק עמדה של בטחון ולהכריז: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"; כשהכפירה תתפשט ותגיע עד כדי טירוף של: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" – יהיה בכלל לא פשוט לשמור על אמונה צלולה של: "טובה הארץ מאוד מאוד". כלב מפחד שמא פתאום הוא "יראה משם" דברים "שלא ראה מכאן". כלב לא סומך על עצמו שיעמוד בפיתוי של להיות ב"מיינסטרים". לשם כך צריך המון סייעתא דשמיא.

הרמב"ם קובע כלל ברזל: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו". נראה שלהשפעת החברה יש 2 אופנים: א. מטבע הדברים, אדם שנמצא בחברה מסוימת מתרגל לחשוב כמו שכולם חושבים. אדם עלול מהר מאוד למצוא את עצמו, במודע או שלא במודע, מבטל דעתו לדעת הקהל. ב. בנוסף – זה ממש לא נעים להיות שונה. ממש לא כיף לרצות ולחשוב אחרת מכולם. כל אדם ישמח להתקבל למועדון של "בעלי המחשבות הנכונות". הדברים אמורים במישור הקבוצתי, ועוד יותר מכך במישור הלאומי.

בתולדות המדינה לא חסרות דוגמאות של פוליטיקאים ימניים שעם התקדמותם במערכת הפכו את עמדותיהם ו"התיישרו" עם דעת ה"ברנז'ה", או של עיתונאים דתיים שלאחר שנכנסו לתקשורת הרדודה יישרו קו עם דף המסרים שלה. הפיתוי הוא מאוד קשה. אף אחד לא רוצה שידביקו לו כינויים. אם תדבר בשבח הארץ יאמרו שאתה "לאומני!"; אם תתלהב מההתנחלויות – יקראו לך "משיחי!"; אם תתנגד ל"עסקה בכל מחיר" יגידו שאתה מסוכן לביטחון המדינה; אם תאמר שלימוד התורה קריטי לניצחון במלחמה תהפוך ל"הזוי!"; אם תעז לדבר על קדושת המשפחה יטיחו בך: "חשוך!"; אם תתלהב מהמסורת יצעקו עליך: "בבון!"

כדי להחזיק עמדה מול השטף החברתי צריך מודעות וערנות לגודל הסכנה, חוש ביקורתי מפותח ואומץ וגבורה גדולים. וכמובן – צריך גם המון תפילות. ה' יושיענו מעצת המיינסטרים.

=======

הרב אברהם ליפשיץ הוא ר"מ בישיבת 'שלום בנייך' ירושלים