חג החירות שאנו מצויים בעיצומו מעמיד אותנו כל פעם מחדש הן מבחינה לאומית והן מבחינה אישית מול השאלה באיזו חירות מדובר.
מבחינה אישית מעטים הם בני האדם שיכולים לטעון כי הם בני חורין אמיתיים. הרי כל בן אדם משועבד לפרנסת משפחתו, לגידול ילדיו ולשאר הכללים החברתיים שהופכים אותנו לאנושיים. בנוגע לכך אפשר אפילו לטעון כי שעבוד זה רצוי לנו וממלא את עולמנו בתוכן ממשי.
מעבר לכך גם עם ישראל כעם, אפילו במקרה שנהיה פעם בעתיד אימפריה, תמיד ירצה לראות את עצמו כחלק ממשפחת העמים כשמשמעות הדבר היא התכופפות בפני אמנות וחוקים בינלאומיים. למרות שבצורה חיצונית בכל ליל הסדר אנו עוסקים ביציאת מצרים ובחלום החירות, בפועל מרצוננו החופשי אנו כובלים את עצמנו לשלל התחייבויות ומסגרות וכלל לא רוצים להשתחרר מהן.
עובדה זו מלמדת כי החירות האמיתית, חירותה של הנפש, אינה נמדדת בהכרח במציאות חריגה שבה לא מוטלות על האדם או העם שום מטלות. שהרי אדם ללא חברה וללא משפחה איננו אדם. כך הדבר גם לגבי העם עצמו, שהרי ללא משפחת העמים האנושית אין שום משמעות אמיתית למושג לאום.
החירות האמיתית היא היכולת לבחור בעמל האנושי והלאומי על כל השלכותיו בגלל התכנים החיוביים והמספקים שיש בו. מבחינה זו המטמורפוזה שעבר עם ישראל ביציאתו ממצרים לא היתה עצם הבריחה מבית העבדים אלא דווקא יכולתו אחרי 40 שנה במדבר להיכנס אל ארץ פיזית ממשית מחדש על כל צרכי הקיום האנושיים הקשורים לכך.
קיום משמעותי זה תובע מהאדם ומהעם כמובן עמל רב כיוון שהוא מחבר בין צרכים חומריים לבין צרכים רוחניים כשאת שני העולמות הללו נתבע האדם למלא במקביל. יצירה כזו המחברת חומר ורוח מחייבת כמובן לברר כי הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל אינו פרי המקרה או הכיבוש החיצוני אלא פרי מהלך רוחני היסטורי בעל ממדי עומק שבאים לכדי מימושם השלם דווקא בארץ הבחירה.
מבחינה זו נראה כי גם כיום אחרי 2000 שנות הגלות עיקר התביעה הנדרשת מעם ישראל היא ההבנה כי השיבה לארץ אינה לתל-אביב ולבנותיה על כל חשיבותם אלא דווקא לירושלים.
נכון הוא כי ההתמודדות על עיר הנצח מעמתת אותנו עם האסלאם ועם הנצרות, אלא שללא ההתמודדות הרעיונית הזאת עדיין לא יצאנו ממצרים ולא באמת זכינו לאותו עולם של חירות שיכול להתממש רק על ידי עם ישראל ותורת ישראל בארץ ישראל.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים