פריצתו של חה"כ הרב חיים אמסלם לקדמת הבמה התקשורתית, עוררה סערה של ממש בחוגים החרדיים הפוליטיים ובתקשורת החרדית הכתובה והאלקטרונית. יחד עם זאת, חוגי הציונות הדתית גילו בפרשה זו, במקרה הטוב, עניין חדשותי בלבד.  דומני, כי יש כאן פספוס מאוד משמעותי: אישיותו של הרב אמסלם, המטען האידיאולוגי אותו נושא והציבור אליו מטען זה מיועד, אמורים להיות בעלי ערך רב לציונות הדתית.

עמדותיו של הרב אמסלם בתחומי חברה ומדינה כפי שהוא מציג אותן, דומות במידה רבה לעמדות היסוד של הציונות הדתית. היחס למדינה, שירות צבאי, לימודי חול וסוגיית הגיורים בצה"ל, אשר מהוות למעשה את סדר היום של מצעו הפוליטי של הרב אמסלם, הינן סוגיות המהוות את נשמת אפה של הציונות הדתית מזה שנים. כל זאת, מתוך רצון להשפיע על עיצוב החברה היהודית במדינת ישראל בכללותה.

אך ישנו פן משמעותי אף יותר: הסוגיות שנזכרו, נתונות במחלוקת בין רוב מניין ובניין של הציונות הדתית לבין הזרם החרדי. עם זאת, נדמה כי בהרבה מן המקרים מנסה הציונות הדתית להימנע מעימות ישיר עם העולם החרדי בנושאים אלו, משיקולים שונים ומשדרת למעשה שדרכה של הציונות הדתית הינה "עוד דרך" וכי למעשה, אין היא מעוניינת כי לפחות חלק מתפיסותיה יוטמעו בצבורים נרחבים יותר.

פועל יוצא של טקטיקה זו היא כי המסר המשודר הוא שגם לימוד תורה על חשבון הציבור, אי נשיאה בנטל ואי הכרה בגיורים שנעשו על ידי רבנים מוסמכים, יכולה להיות לגיטימית מבחינה תורנית שהרי ישנו ציבור תורני גדול המאמין בכך. דומני, כי רבותינו מייסדי ומורי הדרך של הציונות הדתית לא היו בדעה זו אלא האמינו שזוהי הדרך לכתחילה לכל עם ישראל, על שכבותיו.

והנה בא, ח"כ הרב חיים אמסלם, רב – איש ציבור הנחזה כחרדי, חבר במפלגה חרדית, ומביע לראשונה בתולדות הציבור החרדי, עמדות זהות לעמדות של הציבור הדתי-ציוני. כמה זמן ייחלה הציונות הדתית לכך שיהיו שותפים לדרך גם בצבורים אחרים!  כמה קיוותה כי רעיון "תורה ועבודה" יפרוץ יום אחד את גדרות הציונות הדתית ויתפשט הלאה, גם בצבורים אחרים! ליום הזה ציפתה הציונות הדתית וייחלה.

אך חרף זאת, באופן מפתיע – או שמא לא מפתיע – נאלמת הציונות הדתית דום. מלבד הזמנה קלושה לרב אמסלם להצטרף למפלגת הבית היהודי- ובכך לגמד את חשיבותו הציבורית והפוליטית – לא נשמעו דברי חיזוק ותמיכה ברב אמסלם. לא מצד הגורמים הפוליטיים של הציבור, ולא מקרב רבניו ומורי דרכו. מדוע?

אין ספק שבימים אלה, בהם רבניו וחבריו של הרב אמסלם מפנים לו עורף ומרחיקים אותו מעליהם, חש הרב אמסלם היטב את דברי דוד המלך: "מוזר הייתי לאחי, נכרי לבני אמי". בשעה חשובה זו, כאשר יש סיכוי כי המהלך אותו הרב אמסלם יוביל יגרום לשינוי תודעתי ותפיסתי בחלקים מן הציבור החרדי – בוודאי זה הספרדי (על אף שהרב אמסלם לא מכיר במושג "חרדי ספרדי"..) יש מקום לחזק אותו, ולתמוך בו ולגבות אותו.

דווקא אלו הנושאים את הדגלים שאותם מניף הרב אמסלם השכם והערב – הם הם הראשונים שצריכים לעשות כן ובכך לתרום משהו,  לעיצובה של החברה ברוח העקרונות של ציונות הדתית.