אני מוטרד מנשמתה של הציונות הדתית

עם הניצחון של מפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית, אני מוטרד. אני לא חושש לגבי הביטחון האישי שלי וגם לא לגבי ההשפעה הכלכלית עלי בשל הצלחת מפלגות אלה. כתושב גוש עציון, סביר להניח ששכניי ואנוכי רק נרוויח. לא, אני מוטרד אודות משהו יותר מהותי – נשמתה של הציונות הדתית.

המוניטין של מנהיגי מפלגת הציונות הדתית לא משקף את ערכיה של המסורת אותה אני מכיר ואוהב. אני לא טוען שאם אחפש לא אוכל למצוא טיעונים מהתנ"ך או הגמרא שתומכים בעמדות הומופוביות, קסנופוביות, ואפילו אעז לאמר, גזעניות. אף לא שהדעות של חלק מהפוליטיקאים חריגות בנוף ההסטורי. אילו הייתי טוען כך לא הייתי דובר אמת – הטקסט הרי קיים.

אך אני מאמין שיסודות אלו לא שוכנים בלב לבה של התורה. כל יהודי שומר מסורת מתעמת עם מקורות מסויימים ועם בעלי סמכות, וחייב לבחור אלו היבטים מהעבר לחקות ולפי אלו מנהיגים לנהוג. ההבחנה מה יהיה דומיננטי ומה ייקח חלק שולי מגדירה כיצד יהודי, וכל אדם מאמין, מבין את רצון האל. ניתנת לפנינו הבחירה כיצד לקרוא ולהבין את המסורת שלנו.

פרשנויות על הפסוק המפורסם בויקרא י"ט פסוק י"ח מדגישים את האפשרויות שיש בידינו. התורה מצווה אותנו, "ואהבת לרעך כמוך". רבי עקיבא מוסיף ש-"זהו כלל גדול בתורה". יש הקוראים "רעך" כמוגבל לעם ישראל. אך מספר רבנים אורתודוקסים שחיו בגרמניה במאה ה-19 קראו מילה זו בקריאה רחבה. בפרושו על התורה, הכתב והקבלה, כתב הרב יעקב צבי מקלנבורג, "ר"ל כל אופני הטוב והחסד שאדם מסכים בדעתו וגומר בלבו שראוי לו לקבל מאהובו יעשה לרעהו שהוא כל אדם."

כמו כן, הרב שמשון רפאל הירש, באופן שלא יפתיע את אלה מכם המכירים את כתביו, כתב כך: "זוהי דרישה שנוכל לקיים אפילו בנוגע לאדם שאין לנו כל רגש קִרבה כלפיו. שכן דרישה זו של אהבה אין לה דבר עם אישיות הזולת, ואינה מיוסדת על אף אחת מתכונותיו; אלא יסודה הוא "אני ה'⁠ ⁠". בשם ה' הוטלה עלינו חובה זו ביחס לכל רעינו; שכן ה' הוא זה שנתן לכל בני האדם את התפקיד להיות רֵעים זה לזה. כל אדם צריך למצוא ברעהו "מרעה": חברך צריך לקדם את טובתך, וטובת חברך צריכה להיות כטובתך (השווה פירוש לעיל פסוק טז, ובראשית ד, א–ב). אף אחד לא יחשוש מהצלחת חבירו או שיקווה להרוויח מכשלונו; אף אחד לא ישמח בהצלחתו שלו כל עוד חבירו כושל לצדו."

אנו חופשיים לבחור בפירוש התומך בשנאת האחר או בפירוש הכוללני.

אני בוחר בתורה של הרב מקלנבורג והרש"ר הירש.

השקפת העולם הוצפנה בתוך הטקסט של בריאת העולם. התורה מכריזה, ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם." חכמינו מסבירים, ״לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי… מִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ." (משנה סנהדרין ד משנה ה) כולם נבראו בצלם אלוקים. כפי שאמר רבי עקיבא במשנה אבות ג׳, ״חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט':ו')." הרב ישראל ליפשיץ, רב נוסף מהמאה ה-19 בגרמניה, העיר בפרשנותו המקובלת שהטקסט בבירור מתייחס לכל אדם באשר הוא.

המסקנה העולה ממקורות אלו היא שעליונות על רקע גזעני מהווה סתירה מוחלטת למה שרבנים וחוקרי דת רבים ראו כמטרת התורה. אין מקום לשנאת זרים או לגזענות ביהדות. זוהי הדרך של רבים ממוריי, כולל הרב אהרון ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל. אני בוחר ללכת בדרכם של הוגי דעה המאמינים שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים.

רק כי אפשר…

בויקרא י"ט, התורה מצווה אותנו להיות קדושים. הרמב"ן מרמז שקדושה באה מהימנעות ממעשים מותרים. רק כי מותר זה לא אומר שזהו דבר טוב. כעת לדתיים ניתנת ההזדמנות לפעול לביטול מצעד הגאווה. אבל אולי אלה בממשלה יכולים לא לעשות זאת. אני אישית לא נהנה מהפגנות וצעדות. אני גם לא אוהב אירועי ספורט, אז אני פשוט לא נוכח בהם. רק מפני שיש לך כוח לא אומר שאתה חייב להשתמש בו.

חבר כנסת נכנס העלה מיד את סטטוס החוקיות של טיפולי המרה, במטרה להפוך טיפולים מסוג זה לחוקיים. מדובר בטכניקה רפואית שנדחתה על-ידי מספר רב (ואולי באמת כל) של המוסדות הרפואיות המקובלות בעולם. רבים בעלי הדעה שטיפולים אלו מזיקים. הנחת היסוד של סדר שלם בגמרא היא שעלינו לא לגרום לאחרים נזק. הרבנים אומרים, "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין." (מי שרוצה להיות חסיד – יקיים דברי נזיקין.) למעשה, אם רופאים רבים טוענים שטיפולים אלה מזיקים, מידת החסידות הינה להימנע מלקדם פרקטיקה שקיימות לגביה חששות.

הגישה כולה אל מול בני אדם בעלי משיכה לבני אותו המין סותרת את הכתוב במסורת היהודית. "הִלֵּל אוֹמֵר… אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ." האם לאלה המעוניינים לצמצם את הזכויות שזה עתה ניתנו יש ולו שמץ של מושג לגבי ההתמודדות של בעלי נטיות להט"ביות? כמובן, הפסוקים העוסקים בפעולות הומוסקסואליות של גברים ברורים, וכמו כן גם העונש על חטא זה ועל עוד חטאים רבים, כדוגמת חילול שבת. אבל, בפרפרזה על אמירה של הרב אברהם קרליץ, בעל ספר החזון אי"ש, בימינו העונשים מתפרשים לנו כאכזריים ולא משרתים את המטרה אותה הם נועדו לשרת. כיום, עלינו לאהוב ולהשתדל לא לדחות או להרחיק אנשים.

אני בוחר ביהדות שמשתדלת לא להזיק לאחרים.

הדרך בה תבחרו היא, בהמון מובנים, הבחירה שלכם. כשמדובר בקידום תפקידי הנהגה לנשים, פתרון בעיה של עגונות, הקשר עם יהודים לא מהזרם האורתודוקסי, היחס לגויים, וכו׳, תמיד ישנן גישות כוללניות וגישות שנועדו להגביל. ניתן למצוא תמיכה עבור שני הצדדים במסורת היהודית. בנושא של יחס לנשים, קיימות דוגמאות רבות בהיסטוריה היהודית בהן נשים מילאו תפקידים רבים ומגוונים, ואף זכו לתמיכה מלאה מצד הרבנים. הנביאות, כולל מרים, דבורה, וחולדה, מילאו תפקידי מפתח שמוכיחים שנשים מסוגלות לקחת חלק מרכזי באורח החיים הדתי.

קולו המתנגד של הרמב"ם איננו מייצג את הדעה הרווחת בנושא. מציאת דרכים לקדם לימוד והנהגה נשית מתאימה ראויה לא רק לסנטימנט המודרני אלא גם להלכה. לא לשוא העביר הרב יוסף סולובייצ'יק את שיעורו הראשון תלמוד במכללת שטרן, שהיא המכללה לנשים של ישיבה יוניברסיטי. ניווט ההיסטוריה והמסורת המורכבים של נשים כחברות בקהילה היהודית דורשת רגישות. לא כולם מסכימים עם הגישה הכוללנית. אך זוהי המסורת היהודית בה אני בוחר.

אחדות העם

ומה לגבי הקהילה היהודית בכללותה? רבים מבין החברה הציונות-דתית מדברים על "אחדותו של העם היהודי", ומשתתפים באירועי הזדהות עם יהדות התפוצות. אבל רוב יהודי התפוצות מנודים מאחדות זו. על דתיים לאומיים שקולים להבין שהמלחמה הגדולה בין הזרמים הדתיים של המאות ה-19 וה-20 מאחורינו. אחרת, אנו ניכשל בשליחותינו להשרות אחדות בעם. אני אישית חולק על הרבה מהיסודות האמוניים והגדרת הערכים היהודים של חבריי הלא-אורתודוקסים. אבל כבני אדם וכעם, אנו מוכרחים לאתר נתיבים של תקשורת וכבוד הדדי.

פשרת הכותל מהווה דוגמה לנושא המדובר. דמויות מרכזיות כגון הרב אשר ווייס והרב אליעזר מלמד הכריזו על קשת רובינסון כרחבת תפילה שיוויונות. מהו הערך בלעכב אחרים מלהשתמש באזור כפי שהם רואים לנכון? בשו"ת שנכתב בשנת 1962, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ציין שבמידה וקהילות לא אורתודוקסיות תורמות לבניית מקווה טהרה, אזי לחברי וחברות הקהילות תינתן הזכות המלאה להשתמש במקווה, ולמנהלי הבניין אין את הזכות להגביל זאת. כיבוד האחר לא אמור להיות דבר מורכב. עבודת ה' ושמירת מצוות התורה באים לידי ביטוי דרך מסורת יהודית עשירה שמזמינה ומברכת אחרים בחיפושם אחר האלוקות.

ישנם תחומים רבים בהם מחלוקת לגיטימית בין סמכויות אורתודוקסיות הלכתיות משאירה מקום להטיית הכף לכיוון החסד. הרי כולם בהסכמה שדיכוי הגר מהווה ניגוד מוחלט לחוקי התורה. ועדיין, הרבנות נאשמה בעבירה זו. בתי הדין בישראל הפכו לגוף הסובל מביקורת חמורה ועקבית.

בין אם הביקורות מוצדקות ובין אם לאו, הרמב"ם הבהיר ביסודי התורה ה', י"א: "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננות אחריו בשבילן, ואף על פי שאינם עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון שלוקח ואינו נותן דמי הלקח לאלתר, והוא יש לו, ונמצאו המוכרין תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהן, או שאין דיבורו בנחת עם הבריות, ואינו מקבילן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין:"

לנהוג באדיבות ובכבוד בין בני אדם מגביר ומשפר את מעמדה וחשיבותה של היהדות. להתנהג באופן שגורם לאחרים להתייחס בלעג לתורה מהווה חילול שם ה׳.

זוהי היהדות האורתודוקסית אותה אני מבקש.

הספרות ההלכתית מתארת כלל מפאת כבוד הבריות. הגמרא בוחנת מקרוב את הפסיקה ומציגה מספר רב של מקרים, הן חוקי תורה והן פסיקות חכמים המושפעים מתפיסה זו. "תָּא שְׁמַע: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה [אֶת] לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה." (ברכות יט ב) למרות שיישום הכלל בפועל מוגבל, הרב אהרון ליכטנשטיין סבר כי עלינו להזכיר אותו לעיתים קרובות יותר.

הוא סיפר על חמיו, הרב סולובייצ׳יק, "הרב סולובייצ'יק אמר לי פעם שבהרבה מקרים בהם הוא בא לפסוק, הגורם הבסיסי בעל המשקל הרב ביותר המנחה אותו הוא השיקול של כבוד הבריות. אמנם כשהוא בא לנסח את הפסק ולהעלותו על הכתב הוא נתלה בגורמים אחרים. ואני משער שתופעה זו אינה קימת רק אצלו, אלא אף אצל פוסקים אחרים."

באיזו תדירות הגורם המרכזי בקבלת החלטות הוא ענין כבוד הבריות? אנו רואים שעבור רבנים רבים הוא הווה חלק מהותי.

זוהי היהדות הדתית אליה הצטרפתי.

החכם מכל אדם, שלמה המלך, תיאר כך את התורה: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם וְכׇל־נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם׃" כל נתיבותיה שלום! החכמים מפרטים במשנה רשימה של כללים הנשענים על התורה כמאופיינת ב- "דרכיה דרכי נועם". אחת הדוגמאות המובאת לכלל המסתמך על דרכי שלום הוא הכלל שעל הראשון לעלות לתורה להיות כהן: "א"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום? דאורייתא היא?! א"ל דאורייתא ומפני דרכי שלום!. [מקשה לו אביי] כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא דכתי' {משלי ג':י"ז} דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום." נדמה שדבריו הבלתי מעורערות של אביי מהוות צו הנחיה. האתגר שלנו הוא לבחור בדרכי הנועם.

וזה, כמובן, מוביל אותנו לשאלות הנוגעות לנבחרים המדוברים.

כמה שארץ ישראל חשובה, המדינה כשלעצמה היא לא הערך הנשגב מכל.

הרב סולובייצ'יק, יחד עם עוד דמויות רבניות מוכרות, לא דחה את הרעיון של ויתור על חלקים מהארץ על-מנת להציל את חייהם של יהודים. החיים עצמם, עבור רבנים אלה, הם הערך הגבוה ביותר. המונח "דרכי נועם" לא נועד לשימוש פנימי בלבד – לפלפול בדרשת שבת בבוקר על יהודים, עבור יהודים. אלא, זוהי תפיסה בעלת השפעות אוניברסליות. הרמב"ם קבע נחרצות, "אפילו הגויים, ציוו חכמים לבקר חוליהן, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום. הרי נאמר "טוב י"י לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמ"ה:ט'), ונאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג':י"ז):"

אך מן הסתם, יש הטוענים, הברירה היחידה עבור יהודי היא לשנוא פלסטינים, או לפחות את הטרוריסטים החיים בחיקם. גם כאן עלינו להיות מחושבים. האם עלינו לשנוא את האויבים שלנו? ישנן דמויות בין הנחשבות ביותר הטוענות שלא. לפני קום המדינה, הפתרון ההלכתי היחידי בידינו למלאכה ההכרחית של חליבת פרות בשבת, כך טען החזון איש, היה להעסיק ערבים. חקלאים דתיים רבים בארץ ישראל דאז החשיבו את הערבים המקומיים לאויבים. החזון אי"ש פסק כי ״מדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המידה.״ (חזון איש הלכות שבת)

זוהי שאיפה גבוהה, אך עבור אחד הפוסקים הכי נחשבים במאה ה-20, שנאת האחר ורצון לנקמה הן מידות שלא יעלו על הדעת. כאשר אנו מוכרחים להגן על עצמינו ולצאת למלחמה, נעשה זאת, אך זהו לעולם לא האידאל. וככל שנעשה דימוניזציה לאחרים, כך נחשף לסכנה לעשות זאת לעצמינו.

אני לא טוען שתמיד כשיש רצון רבני, ישנה דרך הלכתית. טענתי היא שאנחנו בוחרים את המנהיגים הרבניים שלנו, כולל את המקורות להם אנו מעוניינים לייחס חשיבות במסע שלנו בעקבות האלוקות. זוהי היהדות הרבנית-הלכתית.

אף לא אחד מהעניינים שהוזכרו תובעים שנוותר על קיומן של המצוות והמסורת היהודית. מסורת זו כן דורשת שנראה אלה השונים מאיתנו כבריאות קדושות שנבראו על-ידי הקדוש ברוך הוא, ונתייחס אליהם ככאלה. אנו מצווים להיות כמו הקב״ה, לשאוף ללכת בדרכיו האלוקיות ולהתייחס לכל יציריו של הקב״ה בחסד ורחמים. (הרמב״ם, ספר המצוות 8) כל הרשימה שהבאתי לעיל יכולה להסתכם בדבר אחד – התנהגות אלוקית.

כמו שאמר הלל, "אָמַר לוֹ: דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידַּךְ פֵּירוּשַׁהּ הוּא." (שבת לא א)

סוגיות רבות מטרידות אותנו כיום: כיצד להתייחס לחברי הקהילה הלהט"בית, מקומה של האישה ביהדות, מערכת בתי הדין הרבניים, כשרות, דמוקרטיה, זרמים שונים ביהדות, ועוד היד נטויה. הרשימה אינסופית. ליהודים שומרי תורה, ובעיקר לרבנים ולמנהיגים, ניתנים מקורות ומנגנונים שונים ומגוונים שנועדו להדריך אותם. מוטלת עלינו האחריות לבחור על-פי מה ומי לנהוג. בספר משלי כתוב, ״מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב; וְאִישׁ, לְפִי מַהֲלָלוֹ.״ רבינו יונה מפרש שטבעו של אדם נמדד לפי מי שהוא מהלל. כלומר, אנחנו נידונים על-פי הבחירות שלנו והמנהיגים שאנו בוחרים ללכת בדרכם.

אני מאמין שדרכיה של התורה הן דרכי נועם, ונתיבותיה שלום. אני בוחר בגרסה הזו של היהדות, והמנהיגים שמצדדים במידות אלו הם המנהיגים בהם אני בוחר.

הרב טוביה ברמן הוא סמנכ"ל ישיבת ארץ הצבי.