כשפענחו חכמים את המקור ממנו 'יצא' המגדף בסוף פרשת 'אמור' – הבינו היטב כי המקור למעשיו נבע מהעובדה שהוא נדחה על ידי החברה, שלא קיבלו אותו, ולא הסכימו להכיל את ייחודו.

כך כתב רש"י על הפרשה:"…מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן – אמרו לו מה טיבך לכאן? אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו: 'איש על דגלו באותות לבית אבותם' כתיב (ואתה לא מהשבט שלנו). נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף".

זהו חוק אנושי פשוט וברור. האדם הנדחה מהחברה שהוא חי בתוכה, שלא מקבלים אותו כי הוא לא מתיישר בדיוק לאור כללי החברה, או בשל טענות על מוצאו או ההיסטוריה הקודמת שלו – מעצב את דרכו במרד נגדה, במאבק בלתי מתפשר, במתקפה ובפגיעה ביקר ובקדוש לחברה. אין לו שום מחוייבות או זיקה אליה. להיפך, הוא פועל במרץ כדי להכפישה.

וזו איפה הדילמה המתמדת של כל חברה; עד כמה נכון לה להכיל בתוכה גם את אלה השונים מרוב מרכיביה, ומתי היא מכריעה שלא לקבל אדם, מותירה אותו לנפשו, ופוגעת גם בו, ובסופו של דבר גם בעצמה.

קשה לקבוע היכן עובר קו הגבול הנכון, ומתי אכן אין החברה רשאית להכיל, והיא חייבת לדחות מתוכה. אולם לעולם יש להוסיף למערכת השיקולים את העובדה שמדובר בבני אדם, באנושיות, ברגישות, וגם את העובדה שכל התנכרות, ואפילו חלקית, מעצימה את תחושת הפגיעות, הניכור והבדידות, וגם שולחת את זה שלא התקבל למחוזות האיבה, הטינה והמתקפה.

=======

המאמר פורסם בקבוצת 'זיקים' בה מפרסם הרב יובל שרלו מאמר קצר מדי ערב