הרב שרלו: בית המשפט העליון אשם בצרה שהביא על עצמו

המצב הנכון לכתחילה הוא הפרדת הרשויות המלאה.

השלטון – הכנסת והממשלה – מייצגים את הציבור, את האינטרסים, את הכוחות ואת הרוב. בית המשפט העליון, בעיקר בשבתו כבג"ץ, שומר על זכויות הפרט, ומונע בעד השלטון מלדרוס את המיעוט.

לא היינו צריכים להמתין למונטוסקייה כדי ללמד אותו את העיקרון הזה. כבר התורה מזהירה מפני כוחו הדורסני של השלטון, ומזהירה את המלך "לבלתי רום לבבו מאחיו", אזהרה המלמדת כי ישנה סכנה חמורה של דריסה זו.

התורה אינה מסתפקת באזהרה, ומקימה שני מוסדות שיגנו על הפרט: הן בית המשפט שאף המלך כפוף לו (עד להתמוטטות עיקרון זה במהלך הדורות), ובעיקר – הנבואה, שנשאה ברמה את המאבק בעוצמתו של השלטון, ובהגנה על עקרונות הצדק והחסד שצריכים ללוות את עולמו של היחיד.

עיקרון זה היה צריך להיות מועתק, מתוך מודעות להבדלים, גם לתבנית השלטון במדינת ישראל.

במצב כזה היה נכון יותר לצמצם מאוד את השפעה הפוליטיקה על הרכב בית המשפט העליון, שכן ההשפעה הפוליטית משמעה הפיכת בית המשפט העליון לשלוחה של השלטון, במקום שיעמוד מולו ונגדו ויגן על עקרונות הצדק והמשפט.

ברמה העקרונית אפוא הרעיון כי השופטים ימונו על ידי ועדת החוקה של הכנסת הוא רעיון שגוי ורע, והוא חלק מביטול יכולתו למלא את משימתו. הוא גם יזיק מאוד לישראל כיוון שמעמדו של בית המשפט כמי שמהווה גורם אמון ייפגע, והאמון שירכוש לו הציבור יהיה דומה לאמון שהציבור רוכש למערכת הפוליטית.

זוהי סכנה עצומה לחרות הפרט, ומעבר לכך – חברה שאין בה גורם מכריע סכסוכים נידונה להעברת הסכסוך לרחובות, ולהכרעתו באלימות ובכוח.

בית העליון נכנס לשדה הפוליטי

אולם שאין אנו נמצאים במצב לכתחילה. בית המשפט העליון אשם בצרה שהוא הביא על עצמו, וממילא על כולנו. הוא נכנס לשדה הפוליטי, ובשל כך הוא מוצא את עצמו בפני התביעה הצודקת כי המערכת הפוליטית תפקח עליו.

אחת הדוגמאות שדברנו עליה בישיבה, דווקא מתוך רצון שלא לצבוע את הדיון הזה ב"ימין" ו"שמאל", הייתה התערבותו בנושא מיגון שדרות. על אף ששמחתי על העמדה שבית המשפט נקט בה, ראיתי בחומרה את עצם העובדה שהוא בכלל נקט עמדה, ונכנס למערכה הפוליטית של הקצאת תקציבים, כאילו זה עניינו.

זו דוגמה קטנה בלבד משלל הדוגמאות מרחיקות הלכת שבית המשפט העליון חדר אליהם, כאילו הוא בית משפט נבחר. הוא לא צמצם עצמו להגנה על זכויות הפרט, אלא הפך לפוליטי של ממש. הדבר מנוגד הן לתפקידו והגדרת תחומי פעילותו, אך גם מנוגד להכשרה של השופטים. הם לא הוכשרו להיות פוליטיקאים, ובמקביל אין להם כל עדיפות בתחומי ערכים ומוסר על פני גורמים אחרים ומקצועות אחרים.

הפיתרון אינו טמון בפוליטיזציה של המשפט, ובשימוע בפני ועדת כנסת, אלא בנסיגה חדה ומהירה של בית המשפט העליון לתחומים עליהם הוא מופקד.

מידת הענווה היא זו שחסרה לבית משפט זה, והוא זה שהביא את ניסיונות החקיקה נגדו, ואת רמת האמון בו לשפל. הדבר צריך להטריד אותנו, כי שמירה קפדנית על זכויות האדם מפני עריצות השלטון היא בנפשנו, והיא המשך לחלק מדברי הנביאים שנאבקו על כך כל הזמן.

ההצעה הנוכחית טוב לה שלא תתממש, אולם חשוב שהיא תהיה כחרב מנופפת מעל בית המשפט העליון, כתזכורת כי מי שהפך את עצמו לפוליטי – אינו יכול שלא למצוא את עצמו כפוף למערכת הזו. לעומת זאת, אם הוא ישוב למקומו הראוי ולתפקידו המקורי – לא יהיה כל צורך בדרך זו, ובסכנות הגדולות הנוצרות מיוזמת חקיקה זו.

==

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה. המאמר פורסם באתר הישיבה.