אחת התופעות החדשות והמדהימות ביותר בעיניי בציבוריות הישראלית היא חוסר יכולת נרכש להתמודד עם אבידות בשדה הקרב, וזאת דווקא בקרב חלקים מחוגי הימין העמוק.

אותו האגף שבימים כתיקונם עומד איתן במחירי המלחמה; אותו אגף שדם מיטב בניו נשפך בשדות הקרב בשנים האחרונות מעבר לחלקו באוכלוסיה – דווקא ממנו יוצאים קולות שבר ביחס לכל הרוג. הסיבה לכך היא התפיסה כאילו כל ההרוגים בשדה הקרב בקרב כוחותינו הם קרבנות חינם על מזבח "המוסר הנוצרי", וקורבנות חינם – זה דבר שבאמת קשה לעכל ולקבל.

ישנם רבים שהשתכנעו שאם רק היינו מנהלים את מלחמותינו על פי "מוסר הלחימה היהודי" – לא הייתה נופלת שערה מראש חיילינו ארצה לעולם. ולא היא.

זה לא טוהר הנשק – זו טומאה צדקנית

בעיניי, זו דוגמה קלאסית לסחרור אידיאולוגי שמתנתק מן המציאות הממשית. זה מה שקורה כאשר לוקחים טענה שיש בה הרבה מאוד אמת, ומותחים אותה עד הקצה. במקום לקבל אמת גדולה עוד יותר, מקבלים קריקטורה. אין שום ספק שמוסר הלחימה של צה"ל היה אחראי בעבר, ואחראי גם בהווה לסיכון מיותר של חיילים, על מנת להימנע מפגיעה באוכלוסיית האויב, ועל מנת להימנע משימוש בסוגי חימוש הגורמים לנזק היקפי גדול וחסר אבחנה.

אכן, אין שום ספק שמדינת ישראל בכללותה, וזרועות הביטחון בפרט הגזימו באופן חולני בכל הנוגע למוכנות לסכן את בנינו ואזרחינו למען "טוהר הנשק". טוהר נשק שהמשמעות שלו היא מניעת אפשרות הניצחון על הרוע, או הקרבת חיילים למרות אפשרות ברורה להימנע מכך באמצעות הפעלת כלים הרסניים יותר איננו טוהר נשק, אלא טומאה צדקנית. ישראל חוטאת בכך לאורך כל שנות קיומה, וממשיכה בכך גם כעת. עד כאן – אמת ויציב.

הבעיה מתחילה כאשר המציאות המעוותת הזאת משכנעת אנשים טובים שלמעשה אין בכלל צורך באבידות בשדה הקרב, ובעצם כל ההרוגים כולם הם תוצאה של התייפיפות מוסרית לפני המראה. כאשר אינטואיציה מוסרית נכונה פוגשת אי הבנה במגבלות הממשיות והקשיחות של ניהול מלחמה – נולדים רעיונות חסרי שחר, וכאב לב נוסף שאין בו צורך.

אפילו רוסיה לא משטחת ערים באוקראינה

רוסיה איננה מדינה הלוקה בעודף מוסר לחימה נוצרי. היא איננה חסה על חיילי אויביה, ואיננה חסה על אוכלוסייתם. למרות זאת, רוסיה לא משטחת ערים שלמות באמצעות ארטילריה באוקראינה. היא לא נמנעת מכך מכיוון שהיא הומנית; היא נמנעת מכך מכיוון שאין לה מספיק פגזים ותותחים כדי לעשות זאת, וגם אין לה תועלת גדולה מזה בשדה הקרב.

עיר שהופכת לעיי חרבות היא עדיין עיר שניתן להגן עליה מתוך אותן חרבות אפילו ביתר יעילות, לפעמים. כל שכן, כאשר יש בעיר כזאת מערכות ביצורים תת קרקעיות נרחבות. לכן, גם רוסיה בסופו של יום נאלצת לשלוח חיילים כדי לטהר עמדות אויב תוך כדי הסתערות, וגם רוסיה נאלצת לתמרן ברחובות בנויים של ערים שלמות למחצה עם נגמ"שים פגיעים וטנקים שמחכים לחוליות הנ"ט שישמידו אותם.

לשטח ערים שלמות באמצעות תותחים זו לא אופציה טכנית ממשית עבור רוסיה ששמה דגש היסטורי על ארטילריה, וזו בוודאי לא אופציה עבור ישראל שמאז היווסדה מזניחה את הארטילרי. גם לנתק את החשמל ואת המים לא פוטר מן הצורך לטהר מנהרות באופן ידני, כי מי שבנה את המנהרות הכין אותן לאפשרות ניתוק החשמל והמים. גם מילוי המנהרות בגז איננו פתרון קסם. מי שבונה מנהרות תת קרקעיות רציניות מכין אותן גם לאפשרות הזאת.

למלחמה יש מחיר בחיי אדם

בסופו של יום, טנקים צריכים להסתער, וחלקם עולים על מטעני גחון. נגמ"שים צריכים לחפות על הטנקים ממארבי נ"ט, וחלקם נפגעים מנ"ט בעצמם. חיילים צריכים לצעוד אל שטח האויב, וחלקם נהרגים מרחפני אויב ומפצצות מרגמה. מלחמה היא עסק נורא ומדמם. יש לה מחיר בכסף. יש לה מחיר בציוד, ויש לה מחיר גם בחיי אדם. גם כאשר לא מנסים כלל וכלל להתחשב בשיקולים של מוסר נוצרי; גם כאשר פשוט רוצים לנצח.

מעבר לכך, יש לזכור שהגבלה עצמית בלחימה תוך סיכון חיילים איננה נובעת בהכרח ממוסר מעוות מצידנו. היא יכולה לנבוע בהחלט גם משיקולים מדיניים שלצערנו הם חלק ממציאות המלחמה. אם הממשלה משוכנעת ששימוש בסוג מסוים של חימושים יוביל לתוצאות מדיניות שיכשילו את יעדי המלחמה, אז יש הצדקה לסכן חיילים בהימנעות משימוש בחימושים האלה, למרות הזוועה שבסיכון מודע של הלוחמים. מלחמות אינם מתרחשות בחלל ריק, אלא הן מכשיר להגשמת יעד מדיני.

ברור שצריך להגשים את היעד תוך סיכון מזערי של חיילינו, אבל לפעמים התנאים המדיניים מכתיבים את גובה הסיכון ההכרחי המזערי, ולא רק הימצאות או היעדר נשק קטלני במיוחד בימ"ח. גם לרוסים יש סוגי נשק מסויימים שהם לא משתמשים בהם בגלל ההשלכות המדיניות. לא רק לישראל.

ההכרח השלישי הקשיח בקורבנות בשדה הקרב שאסור להתעלם ממנו הוא פשוט חוסר המקצועיות של הכוחות הלוחמים. אין צבאות מושלמים. אין מפקדים מושלמים ואין לוחמים מושלמים. כאשר מדינה ועם יוצאים לשדה הקרב, הם מוכרחים לקחת זאת בחשבון.

רבים מן ההרוגים והפצועים "אינם הכרחיים" במובן הבא: צבא מושלם היה יכול להשיג את היעד ללא ההרוגים והפצועים האלה. עם זאת, הם כן הכרחיים בהינתן הצבא הקיים, המפקדים הקיימים והחיילים הקיימים. גם זו עובדת חיים שאין לה דבר עם המוסר הנוצרי, או כל מוסר לחימה שהוא. זו הטרגדיה הבסיסית של צבאות: מי שלא טוב מספיק במקצוע המלחמה, משלם על כך בדם חייליו.

נשלם את המחיר, ונפרוץ את הדרך

אין לי שום ספק שיש לנו כמדינה, כעם וכחברה צורך גדול בתהליך "חזרה בתשובה" ממוסר לחימה מעוות שבמסגרתו אכן מסכנים חיילים ללא הצדקה. מכת האגרוף שקיבלנו בשמחת תורה ניערה רבים מאוד להפנמת הצורך במוסר לחימה קשוח ומציאותי, התואם את מוסר הלחימה היהודי שאיננו מציב את חיי אוכלוסיית האויב במלחמה מעל חיי חיילינו. עם זאת, מוסר הלחימה היהודי המקורי איננו מתעלם מן המגבלות הקשיחות של עולם המלחמה, ואיננו יכול להתעלם מהן.

מוסר הלחימה היהודי איננו יכול להרשות לעצמו להתעלם מכך שלא כל יעד צבאי ניתן להגשים בפועל ללא סיכון חיילים ואף הקרבתם. אדרבה, מוסר הלחימה היהודי מקדש את מסירות הנפש למען הכלל במצבים כאלה ומעלה אותה על נס. מוסר הלחימה היהודי אף איננו יכול להרשות לעצמו להתעלם מן המגבלות המדיניות של ניהול מלחמה. למחות את עזה מעל פני האדמה באמצעות פצצות אטום (שייתכן וקיימות ברשותנו וייתכן ואינן קיימות) זו לא אפשרות אמיתית.

גם להרעיב ולהצמיא את אוכלוסיית עזה למוות איננה אפשרות ממשית. אלה אינן אפשרויות ממשיות מהסיבה הפשוטה הבאה: המחיר המדיני שנשלם עבורן יהיה יקר מנשוא מילולית. גם אם אין שום מניעה מוסרית למחות את האויב בנשק להשמדה המונית, וגם אם חיי חיילינו ייחסכו בכך, זו איננה אפשרות אמיתית, ומוסר הלחימה היהודי מכיר בכך.

טוב נעשה כולנו אם נפנים את האמת המרה: המלחמה ברוע דורשת מחיר גבוה בעולם האמיתי, גם כאשר לא מקפיצים את המחיר הזה באופן מלאכותי באמצעות מיסים לכנסייה הנוצרית. עם ישראל מאז ומעולם היה מוכן לשלם את מלוא המחיר עבור הכרתת הרוע מן העולם, וגם כעת לא ניסוג אחור נוכח רשימות ההרוגים המתארכות של כוחותינו, קדושי עליון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. נשלם את המחיר, ונפרוץ את הדרך. נכרית את הרוע העולמי ונירש את גאון יעקב, ויהי רצון מלפני בעל המלחמות שיהיו נפגעינו מצער.

==

אליהו בן אשר הוא רב, סופר סת"ם, היסטוריון חובב ולוחם ביחידת מילואים.