50 שנה אחרי שנפל – הרמטכ"ל הרצי הלוי השיב למשפחת הלוחם אבנר גבורין ז"ל מזכרת אחרונה ממנו. החפצים האישיים הוחזרו במסגרת "זיכרון חדש-ישן", בה משיבים למשפחות השכולות פריטים אישיים של החללים.

הרצי הלוי, היה חניך בתנועת הצופים הדתיים בירושלים, ואבנר (אביק) היה מדריך באותו שבט. "הוא היה בן אדם שקשה לתאר במילים", שיתפה בגעגוע תחיה, אחותו של אבנר ז"ל, "איש כריזמטי, טייל, נערים ונערות נהו אחריו".

גם בטי, אלמנתו של אבנר ז"ל שהכירה אותו עוד מהילדות, סיפרה על האיש המיוחד שהיה: "הוא חי מעט שנים אך הן היו מלאות וגדושות, פשוט אדם יוצא דופן".

אבנר ז"ל היה מפקד בנח"ל המוצנח בימי מלחמת יום הכיפורים, ונשלח עם פתיחתה לגבול הדרומי – חזית סיני. הוא ופקודיו לחמו שם במשך ימים, חוו קרבות קשים וחרפו נפשם למען ההגנה על המדינה.

נהרג מרסיס פגז כשהגן על חייליו

ב-19 באוקטובר 1973, נפתחה אש עזה על צוותו של סגן גבורין ז"ל, שפעל בנחישות ומצא מקום מסתור בבונקר לחייליו, ובכך הציל אותם. אבנר עצמו נשאר בחוץ ונהרג כתוצאה מרסיס פגז שפגע בקרבת המקום, אבל המורשת שלו ממשיכה לפעום עד היום. "זה היה יום מאד יפה, השמש זרחה, השמיים היו כחולים", משחזרת בטי את אותו היום ב-73', "הזיכרון הכי חזק שלי הוא ההליכה במסדרון הארוך שהוביל אותי לחדר בו חיכו לי חיילים, שם אני מבינה שמשהו קרה".

באותו הזמן גם תחיה קיבלה את הבשורה שטלטלה את כל עולמה: "סירבתי להאמין, רק יום לפני קיבלנו מכתב ממנו". את תוכן המכתב תחיה לא זוכרת, אך אותו הרגע של הבשורה ימשיך ללוות אותה כל חייה.

מעל לעשור לאחר נפילתו של אבנר גבורין ז"ל, כמפקד צעיר בצבא, הגיע הרמטכ"ל לבקר בבית המשפחה שאת בנה העריץ – בית משפחת גבורין. אותו הביקור ליווה אותו לאורך השנים וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה התשפ"ג, הראשון מאז כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, הוא החליט לחלוק כבוד לאבנר ז"ל בנאומו בטקס: "היה לתלמיד מחונן, אוהב שירה, מדריך ומרכז שבט בתנועת הצופים, ספורטאי, צלם ושחקן חובב – 'יחידי בעולם'".

"אני עולה במדרגות בית אבן, בלב ירושלים, חייל צעיר ובידי מכתב לחג", סיפר הרמטכ"ל בנאומו, "ממש באותן המדרגות, הובהלה ארבע עשרה שנים קודם לכן הידיעה מחזית סיני – אבנר איננו".

בנאומו, הזכיר הרמטכ"ל גם את המילים האחרונות שכתב אבנר ז"ל לבטי, שבאותה העת הייתה רעייתו הטרייה: "היום, זינקנו על קוצים ואבנים בתוך הגשם והבוץ. לפתע, מצאתי את עצמי בתוך שיח, כשחלק מגופי בתוך שלולית ענקית, ואני שוכב לי בשלווה, חושב על ימים שיגיעו, ימים של איתך". בהתייחסותו למכתבו המרגש של אבנר ז"ל, הוסיף הרמטכ"ל: "שם, בבוץ, אבנר הרגיש, כנראה, על מה נאמר: 'מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך'".

"תמונתו של אבנר ניבטה אלי כנער צעיר מקיר הזיכרון בשבט הצופים. דמותו הייתה לנו מופת של מצוינות, אחריות ודוגמה אישית", ספד הרמטכ"ל בנאומו, "אף שלא הספיק להגשים אפילו מקצת מהבטחת חייו, זכרו פועם עד עצם היום הזה בחלל שנותר אחרי לכת".

"בעוד רגע, אפגוש בפעם הראשונה משפחה שכולה, את אסתר ובן-ציון, הוריו של אבנר גבורין ז"ל", המשיך ותיאר הרמטכ"ל בנאומו את אותם הרגעים שלפני, "כל מדרגה מקרבת אותי אליהם, ומשהו בי מבקש שלא תיגמרנה המדרגות לעולם".

כעת, לרגל ציון יובל למלחמה, נוסד הפרויקט שנועד להחזיר למשפחות שכולות חפצים ומסמכים שהיו שייכים לבניהם ולבנותיהם – הנופלים: מכתבים שחלקם אף לא הספיקו להגיע ליעד, ציורים, תמונות, ציוד אישי, דיסקיות ודרגות.

החפצים האישיים של אבנר גוברין (דובר צה"ל)

בשבוע שעבר, פגש הרמטכ״ל בלשכתו את משפחת גבורין, והפעם גם החזיר להם חפץ אישי של אבנר ז״ל – פנקס התשלומים שלו, מהסוג שכבר לא קיים היום – אבל מהווה זיכרון קרוב לליבן של אחותו ואלמנתו של החלל.

"זה היה מרגש בצורה בלתי רגילה", ציינה תחיה, "הרגיש נכון בעיקר אחרי נאומו ביום הזיכרון".