אחרי שדב הלברטל תקף את ישיבת 'הר עציון' שערכה אירוע התוועדות לכבוד י"ט כסלו, הרב אמנון בזק – מרבני הישיבה – מגיב לו: "קיומו של אירוע בסוף סדר ערב, פעם אחת בשנה, לא הופך את תלמידי ישיבת הר עציון לחב"דניקים".

הפוסט המלא של הרב אמנון בזק

דב הלברטל נזעק מכך שבישיבת הר עציון "בחורים מצאו לנכון לציין את י"ט בכסלו בשירה, ריקודים והתוועדות".

לאור העובדה ש"הרב ליכטנשטיין, מגדולי דורו, האדיר את האתוס הלמדני… דף הגמרא, הראשונים והאחרונים המיוסדים, זה החזות הכל", הרי שבעיני הלברטל האירוע בי"ט כסלו הוא "מפולת רגשית, תודעתית ודתית", שכן חב"ד לדעת הלברטל היא תנועה "אנטי למדנית".

ראשית, תנוח דעתו של הלברטל. קיומו של אירוע בסוף סדר ערב, פעם אחת בשנה, לא הופך את תלמידי ישיבת הר עציון לחב"דניקים, ואינו מסמל תפנית משמעותית בדרכה של הישיבה, בוודאי ובוודאי לא באופן המוגזם והדרמטי שהלברטל רואה זאת. העובדה, שבדור האחרון תלמידים מחפשים גם קומה רגשית נוספת מעבר לשקיעה בלימוד בעיון ברצינות, ויש שמוצאים אותה ברבדים שונים בתורת החסידות, אינה גורעת דבר וחצר דבר מהמחויבות לרצינות הלמדנית, ואדרבה, יש שתוספת זו רק מחדדת עבורם את הקשר שבין לימוד תורה לעבודת ה'.

אולם חמור מכך הוא הניסיון של הלברטל להפוך את מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל לדמות של 'שחור ולבן', שאין לה בעולמה אלא למדנות ישיבתית כ"חזות הכל". כל מי שהכיר את הרב יודע עד כמה דיכוטומיה זו מופרכת לחלוטין בכלל, וביחסו לחב"ד בפרט.

אין לי אלא לצטט מדברי הרב עצמו בהספדו על הרבי מליובביץ' זצ"ל: "מצד אחד, ניצבת כאן דמות שנחונה ברוח ה', רוח המקיפה הן עוצמה וגדלות אינטלקטואלית ברבדיה השונים, חכמה ובינה, הן כישורים אישיים של עצה וגבורה, והן עומק של יראת שמים, דעת ויראת ה'. זהו צד אחד, מבחינת מעמדה הרוחני של דמות ואישיות גדולה זו. מצד שני, מתגלה כאן כוח העשייה. הפעלת כל אותם כוחות נפש למטרות נשגבות ונעלות. הן במישור הפרט, בהתייחסות לדלים ולענווי ארץ, והן במישור החברתי-לאומי. לא רק התייחסות לענווי ארץ, אלא יחס לארץ כולה".

הרב סיפר על מפגש שהיה לו עם הרבי: "בשנות החמישים הקפיד הרבי ללכת מבית מדרשו לביתו ללא מלווים. כשראיתי אותו הולך לבדו, ניגשתי ואמרתי לו שלום. שאל אותי: היכן אתה לומד? 'בישיבת רבי יצחק אלחנן'. הדבר עורר אצלו, מן הסתם, קצת חשדנות. 'יפה', אמר לי, 'אך עליך לזכור: יראתו קודמת לחכמתו'. לדידו, ודאי הייתה זו סיסמה. הרבי היה אדם בעל כישורים אינטלקטואליים וגדלות בתורה בקנה מידה משמעותי, עם היקף רחב, אבל סיסמה זו, 'יראתו קודמת לחכמתו", היא שהנחתה אותו לאורך הדרך".

ולצד זאת נזכיר רק במשפט את יחסו המכבד של הרב סולובייצ'יק לתנועת חב"ד, את השתתפותו המפורסמת בהתוועדות של הרבי בשנת תש"מ, ואת השפעת ההגות החב"דית על היבטים מסוים במשנת הגרי"ד זצ"ל.

אין בהבעת הערכה לתנועת חב"ד משום הזדהות עם כל ערכיה, וגם הרב לא הסתיר את הסתייגותו מהיבטים שונים בתנועה זו, ובראש ובראשונה כלפי המשיחיות המסוכנת שתנועה זו רחשה ועדיין רוחשת כלפי דמותו של הרבי. אולם קיום ערב אחד בשנה ברוח חב"ד לא רק שאינו סותר את דרכו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל, אלא מהווה המשך לדרכו החינוכית, הבאה לידי ביטוי במילים שבהן סיים את הספדו: "גם מי שאינו מקורב במיוחד לתנועה, ואפילו יש בלבו ביקורת כלפיה, צריך להוקיר ולהעריך את הגדולה שיש בתנועה זו ושהייתה באדם גדול זה. מעבר לזה, עליו להרגיש עצמו כאסיר תודה. גם מי שלא השתייך לעולמה של תנועת חב"ד, הועשר על ידה ועל ידי מנהיגה הגדול, הרבי מלובאוויטש, שעמד במשך למעלה מארבעים שנה בראשה, ועשה כה רבות למען קידומה ולמען קידום אותם ערכים המאחדים אותנו עם עולמה".