סערת הנידה: בשבוע האחרון פורסם כי משפיעניות מוכרות שסיפרו על בחירתן להקפיד על נושאי טהרת המשפחה, קיבלו תשלום עבור הפרסום. החשיפה עוררה קולות רבים, חלקם מתנגדים לתוכן, חלקם לחוסר השקיפות לקמפיין הממומן, וחלקם למסחור של המצוות והאפשרות לקבל כסף עבורן. על רקע הסערה, דיברנו עם נעמה פלסר, ממקימות קבוצת הפייסבוק 'טובלות בנחת'.

נעמה פלסר (צילום: נעם פיינר)

הקבוצה נוסדה בשנת 2012 סביב נושא המקוואות. בתחילתה היא הייתה במה ומקום מפגש של נשים חתרניות ומהפכניות, והיום היא בית בטוח עבור למעלה מ-7,000 נשים מכל קצווי הקשת.

 

פלסר מספרת כי במעבר מהמושב לירושלים, היכה בה הפער בנושא המקוואות בין העיר לכפר. "במושב לכל אישה יש מפתח, את מתאמת עם חברה או הולכת לבד ומגיעה כרצונך למקווה". היא מתארת. "המעבר הזה בירושלים לבלניות של פעם, לחוויה לא אסתטית, התערבות של רבנים, יצר חווית מקווה לא נעימה כמו זה שהייתי רגילה אליה".

ההבדלים שנעמה נחשפה אליהם העסיקו גם נשים נוספות, והתחילה התארגנות בנושא. הן הקימו קבוצה בשם 'אדוות', יזמו כנס על מקוואות ואמרו 'יש פה שיח של נשים על המקווה, בואו נדבר על זה'.  ההתארגנות הזו הביאה לייסוד הקבוצה הווירטואלית שאותה מנהלות לצד פלסר גם שרה סגל-כץ, רני חזון-וייס, יטבת פייראייזן-וויל ונחמה שולמן.

רגע, אני יכולה לטבול לבד?

המצב במקוואות בירושלים עורר שיח נשי שביקש שינוי. "בהתחלה כולן היו חתרניות". מספרת נעמה. "הנשים האקטיביסטיות הירושלמיות התעסקו בתחום הזה ונוצר שיח שקורא לטבילה מסוג אחר". הקבוצה הקטנה והמקומית הצליחה לדלג בזכות הפייסבוק על הפער הגאוגרפי ונכנסו נשים מכל הארץ. "בהתחלה כולן היו אקטיביסטיות, ולאט לאט הצטרפו נשים שפתאום היכתה בהן האפשרות שיש אופציות חדשות. נשים אמרו, רגע, אני יכולה לטבול לבד? זה הטמיע שיח".

השיח בקבוצה לא תרם רק לתחושות של הטובלות ולשיח האינטימי, אלא השפיע באופן מעשי גם בפרקטיקה, אפילו ברמה החוקתית. "השיח סביב בג"ץ המקוואות נוצר ממש בתוך הקבוצה. השינוי בחוק לפיו כל אחת טובלת לפני המנהג שלה, שאסור לשאול שאלות והאחריות על הטובלת- כל אלה דברים שהיו בקבוצה מההתחלה. זה התחיל מקומץ של שנים שדיברו על האפשרויות האלה, ואז הגיעו נשים נוספות ואמרו, וואו. נכון. הדברים שנראו מאוד מהפכניים אז, היום מוטמעים בתוך החוק. הרבה בזכות הכלי של הפייסבוק, המהפכה הצליחה".

מקווה בכרם רעים (צילום: סוזי לוינסון)

ההתפתחות של המעורבות הנשית הפתוחה במקוואות הביאה עוד ועוד נשים להצטרף לשיח. הקבוצה גדלה, ואיתה גם הפערים בין הנשים. הקבוצה הוקמה במטרה "לעורר את השיח סביב הטבילה במקווה ואחריות הטובלת על טבילתה".

המגמה היא הקמה של קהילה חיה, מבררת ויוצרת שינוי בתחום המקוואות. "התבהר לנו, יוזמות הקבוצה, שנושא הטבילה הוא מקרה בוחן לסוגיות רבות בהן אנו כנשים נקראות לבחור ולהכריע בכל יום יום. סוגיות בהן מהדהדים הגוף, הנפש והרוח בהקשר הנשי. קהילת טובלות בנחת מבקשת לתת מענה ולהעצים את מקומה של האישה בלקיחת אחריות על גופה ובריאותה, על מצוותיה ועל עולמה הרוחני".

לפעמים את רוצה לעשות קאט, להתערב בשיח בקבוצה?

"לא!", היא עונה באופן נחרץ. "כל הרעיון שלנו כאן הוא שלא עוצרים שיח. הוא דינמי וצומח מתוך הצרכים של הנשים השונות. יש חרדיות וחרד"ליות, וחילוניות שרוצות לטבול וחילוניות שנשואות לדתי ומתחייבות בעל כורחן. הקהל מגוון, וגם אנחנו צוות מנהלות מגוון".

הקבוצה מיועדת לנשים בלבד למען שמירת האינטימיות והפרטיות. "העובדה שמדובר בקבוצה לנשים בלבד היא מקדם בטיחות נוסף לשיתוף במקומות אינטימיים, אבל כמו בכל קבוצה שגדלה, ברור שכבר מדובר במרחב ציבורי שלא נשים בלבד יחשפו אליו. נעמה מספרת על מקרים של גברים בתחפושת שמנסים להיכנס לקבוצה, ונבלמים כמובן.

ואיך החרד"לית מתמודדת עם התפיסות של החילונית?

"כשהתפיסות כל כך שונות, לפעמים הפערים מרגישים בלתי ניתנים לגישור. יש נשים שרואות איך דורות לפניהן התבטלו בפני תלמידים חכמים, טבלו בהרי האטלס, ויש להן כיווץ. איך אפשר לדבר ככה על הלכה, או מנגד- נשים שואלות- איך אפשר לדבר ככה על הגוף שלי? אבל זה מצליח להיות מרחב מקודש בו נשים לומדות איך הדעה ההפוכה במאה שמונים מעלות יכולה להיות ראויה, והן יכולות להיות באותה קבוצה ולתת אמון".

כשמדובר בקצוות, הן לרוב ינשרו באופן טבעי כי השיח המורכב לא יתאים להן. "אלה שרוצות לשאת את דגל האמת, יש להן פחות מקום בקבוצה. מי שאין לה יכולת להיות בקשב, מגיעה ממקום חד ממדי, תבין בעצמה שזה לא מתאים".

היכולת לנהל דיאלוג על הטבילה לא הייתה אפשרית

התמורה המשמעותית ביותר כנראה של הקבוצה הזו, היא לא דווקא ההחלטה המעשית האם לטבול לבד, האם להתעקש על גבולות מול בלניות או להתייעץ עם פוסקת הלכה ולא עם רב- אלא האפשרות המהותית להכניס לנושא המורכב הזה את הדיאלוג.
אם בעבר המרחב ההלכתי היה שייך לגברים בלבד, ולבלניות הייתה הסמכות המוחלטת להורות לך איך לטבול, הרי שהיום ניתן לדון על הדברים, להתייעץ, להטיל ספק ולתת לבשורות חדשות להיכנס. מטרת השיח היא לא להתנגד להלכה או לסמכויות, חלילה. אבל היא שואפת לתת לנשים את ההזדמנות ללמוד, לברר ולבחור בעצמן.

בתור קבוצה שמשקפת שיח, איזה שינויים שקורים במציאות את רואה שנכנסו פנימה?

דווקא בתור מי שדוגלת בריבוי דעות ובמקום הבטוח שכולן ראויות לו, פלסר מספרת על הקונפליקט שהן התמודדו איתו כמנהלות הקבוצה. "הייתה לנו התלבטות, כשטרנסג'נדרית דתיה רצתה להיכנס לקבוצה. היו נשים שזה היה להן קשה, והתלבטנו מאוד.

שיתפנו אותה בדילמה, והיה דיון מכבד ומורכב מכל הגיוונים. כדי להתמודד עם השאלה השווינו את זה לכניסה למקווה, שבגוף של גבר היא לא מתאימה. השורה התחתונה הייתה שכשהיא תסיים את התהליך ותהפוך לאישה ממש, זה ירגיש בנוח לנשים. זו הייתה התלבטות מורכבת וחשובה".

עוד שינוי שהיא מתארת, הוא הגבולות המטשטשים. "בעבר זה היה מאוד דיכוטומי. בכפר (ביישובים) המקווה היה נעים, נקי, אסתטי ומכבד, ובעיר חווית הטבילה הייתה מנוכרת. נשים היו מתארות אותה כשקית תה במים פושרים. התחושה הייתה שאי אפשר ולא צריך לצפות ליותר, ופתאום כשהמרחב הווירטואלי מגשר על הפער הגאוגרפי, הציפיות גדלו גם בעיר, בהשראת מה שקורה במקומות אחרים".

העובדה שמדובר בקבוצת פייסבוק ולא בקבוצה פיזית שנפגשת, מאפשרת לסגנונות רבים ולטווח רחב של דעות להיכנס תחת קורת גג אחת. "יש כאן מין כיכר, שיש בה נציגה של משרד הדתות, נציגה של עתים, נשים שהגישו את בג"ץ המקוואות ומעצבות מקווה. יש מפגש של פרספקטיבות שונות והזדמנות לשיח רב ממדי".

סיור במקווה בגוש עציון (צילום ארכיון: גרשון אלינסון /פלאש 90)

מה עשתה ההחלטה המאפשרת לטבול לבד?

אחרי הדיון שהתעורר סביב סוגיית הטבילה ללא בלנית, הוכרע בבג"ץ המקוואות "כי במידה וטובלת מבקשת לטבול בלא נוכחות של בלנית אין למנוע זאת ממנה".
גם קודם, מסבירה פלסר, נשים ביקשו ודרשו לטבול בלי נוכחות בלנית אך לרוב נענו בשלילה. היא טוענת שהשינוי בעקבות העתירה השפיע לא רק על האפשרות לטבול לבד, אלא בעיקר על הדיון.

"היכולת לנהל דיאלוג לא הייתה אפשרית קודם. את כאישה בודדה שנכנסת למקווה, וסמכות אומרת לך תעשי ככה וככה, את נאלמת. גם אם את חברת כנסת, או דוקטור למשפטים בחייך האישיים, כמו אצל רופא הנשים- את נאלמת מול הסמכות. פעם היה מקובל מאוד שבלניות מבקשות להסתכל לך הציפורניים, לעבור על הגוף, לבקש שתורידי את המגבת לוודא שלא נשארו עלייך שערות. היום ברור להן שאין מצב".

זה לא הופך את הבלניות לאויבות?

"צריך להחזיק את הקונפליקט הזה". אומרת פלסר. "כל אחת ואיך שהיא מסוגלת לנהל אותו. אני גם נחמדה לבלנית וגם דורשת את הגבול שלי. אני רואה את הבלנית שמולי אבל מבינה שיש הפרדה בין הצרכים שלי והכבוד אליהם, לבין הנחמדות שלי ולתפקיד שלה. צריך להפריד בין האישי והפוליטי".

"זה קשה". היא לא מתעלמת מהמורכבות ומהעובדה שמדובר לרוב בנשים טובות, אמפתיות, שיש להן הגדרות ברורות לאיך הדברים צריכים לקרות ופועלות מכוונות טובות. "קשה שיש פה פוליטיקה, יש פה כוחות. חברי כנסת, מועצה דתית, יש פה כוח ושליטה, והנה- בזכות הדיאלוג שמתרחש בפייסבוק את לא לבד. אני גם הייתי בקונפליקט הזה מול הבלנית, אבל הבנתי שאני דורשת את זה גם עבור נשים אחרות".

פלסר מספרת על מקרה קיצון בו מישהי ביקשה לטבול לבד וסורבה על ידי הבלנית. האישה הזמינה משטרה, והשוטר המבולבל לא ידע איך להגיב ומה הוא בכלל עושה שם. "זה מאוד לא נעים ולא נחמד, אבל מקרה כזה מרעיד את כל אמות הסיפים. זה לא נחמד להילחם, אבל בלניות יפחדו שיבוא שוטר. כך, המערכת זזה. נשים אחר כך יכולות יותר והן לא לבד".

האישה מול המערכת

מה לגבי הגבולות ההלכתיים, הם נשמרים?

"כל אחת אחראית על שמירת המצוות שלה בעצמה", עונה פלסר. היא מבהירה שלנשים ולכל אחד יש את האחריות האישית לבחון את הגבולות שלו. "התפקיד של המערכת כאן הוא להציע מקווה כשר. והתפקיד של האישה, כמו בכל מצווה זה להיות אחראית לקיום המצוות שלה. גם כשהיא אופה חלות, היא בודקת בעצמה אם היא הפרישה חלות וניפתה את הקמח".

ההשוואה בין טבילה לאפיית חלות הגיונית, הרי מדובר במצוות ולכאורה בשני המקרים לא אמורה להיות התערבות חיצונית באופן הקיום שלהן. ובכל זאת, ברור שכשמדובר בעניינים אינטימיים כמו צניעות וטהרת המשפחה, המערכת על כל הסתעפויותיה- רבנות, סמכויות הלכתיות, מועצות דתיות ועוד- מתערבת יותר. למה כשמדובר במצווה או איסור דאורייתא אחר כל אדם נוהג כרצונו, אך כשמדובר בתחום פרטי ביותר, אותם גופים נכנסים?

למה דווקא לתחומים האלה המערכת נכנסת?

"המיניות היא מאוד שברירית. אז נכנסים אליה הפוליטיקה והכוחות החזקים. המיניות היא תחום כל כך רגיש, ומפחיד ומסוכן כביכול להשאיר שם אנשים לבד".
פלסר מסבירה שהעיסוק בהלכות טהרה, לא קשור רק להקפדה על ההלכה אלא לשמירה על גבולות גזרה חברתיים. "המערכת הפטריאכלית והחברה השמרנית שואפים לשמור על הסדר החברתי.

התא המשפחתי, כללי הצניעות, כל אלה עוברים דרך טהרת המשפחה. ובתחום הזה, יש גם את יחסי הכוח. ביהדות יש את ההיררכיה שבה הכוח נמצא אצל מחזיקי הידע. אישה מביאה עדים לבדיקה לשאלת רב, אז הכוח נשמר אצל מי שהידע אצלו".

היא מתארת שינוי מבורך שקורה בתקופה האחרונה, בו יותר ויותר נשים לומדות ובעלות ידע. "היום בתוך הקבוצה שלנו נמצאות נשים שפוסקות הלכה ותלמידות חכמים. זה שינוי משמעותי שעובר דרך הכלים של ההלכה אבל בלי הפטריארכיה, כי יש פה עיניים נשיות. לתחושתי, פסיקה נשית רואה יותר ללב".

סערת הנידה

כמי שמכירה את נושא הטבילה מקרוב, מה דעתך על הקמפיין והתגובות שהוא עורר?

על השאלה הזו פלסר עונה בזהירות. היא אומרת שבקמפיין הזה יש יופי, ושהרצון לתווך לנשים את הטבילה מובן לה מאוד, ועדיין- משהו שם צורם. "אני יכולה להבין את הקמפיין כי זה משהו שגם אני רציתי לעשות. חברה קרובה ולא דתיה שלי ואני עבדנו על מקווה אלטרנטיבי בטבע, שיהיה מאפשר ויביא חוויה רוחנית וחיובית. רצינו להנגיש את האפשרות הזו, אבל לא היינו מעלות על הדעת לעשות את זה ממקום פטרוני. אני רואה איך דברים יכולים להיעשות בלי פטרונות, כמו בקבוצת הפייסבוק הזו.

זו קבוצה שלנו, יכולנו להגיע עם אג'נדה ולהילחם עליה, אבל דווקא פעימת הלב של הנשים בעצמן שפועמת בקבוצה היא הקריטית, וזה מה שלדעתי היה חסר בקמפיין הזה. אם אומרים לנו- אנחנו רוצים שהלב שלכן יפעם ככה וככה, רוצות שתרצו גם- זה לא עובד.

היא מוסיפה שהבעיה קשורה גם לסגנון. "רצו לעשות קמפיין מוצלח שמתאים למאה ה-21, אבל כשקהל היעד הוא חברה מערבית וביקורתית, קולטים את השיטה וזה עושה בדיוק ההפך. מי שבאה מהתרבות המערבית החילונית שהרחיקה אותה מהטבילה, זה יכול להרחיק אותה יותר. יכול להיות שלקהל אחר, אולי לאוזן מזרחית זה היה נוגע. למי שיש לה אמפתיה לעניין ואין לה רעל נגדו".

ואם המימון של הפרסום לא היה נחשף, זה היה עובד, היה לזה מקום? 

"בגלל החן שאנחנו שומרים לחב"ד אני מבינה את המוטיבציה. לחלק נרות ברחוב אולי לא היה מספיק אפקטיבי, ובתור שליחות של הרבי הן בטח אמרו יאללה. נעשה את זה מותאם. זכור לי קמפיין שבו צולם גבר שמניח תפילין וזה היה נראה טוב, וקלטנו שזה קמפיין, הייתה את הכותרת בסוף שהבהירה לנו במה מדובר. גם כאן, אם ידוענים גברים היו מדברים על הנחת תפילין ולא חושפים שמדובר בפרסומת, זה לא היה ראוי. תעשו, אבל תגידו לי שזה בשם מישהו. ואת יודעת מה, זה לא ראוי אבל גם לא כזה נורא".

אז אולי מה שהרגיז בכלל לא היה הכסף?

"הבעיה הייתה שזה לא שקוף – פשוט כי זה לא מכבד. כשרואים את האישה שצופה בזה כאובייקט, משתמשים בי, וזה עושה אותי שקופה. כשראיתי את שלטי החוצות שמכריזים "שעשני אישה" אמרתי וואו, מה קורה כאן? הדבר הזה עולה המון כסף. אני לא תמימה, וזה הריח לי, זה היה חשוד".

לקמפיין של גברים שמניחים תפילין אני מניחה שהיו מגיבים בפחות פראות

"יכול להיות. בעין פמיניסטית חילונית המקווה לא מתחבר למקום של העצמה אלא לפרקטיקה של דיכוי. אבל אני רואה במקווה מקום שיש בו התרחבות והזדמנות רוחנית. טבילה זו חוויה רוחנית במובן הכי אוניברסלי- טובלים גם בנצרות וגם במזרח וגם אצל האינדיאנים, יש פה חוויה של התחדשות, התמזגות, השקטה. אל המקום הלא הלכתי הזה דווקא הייתי רוצה לכוון. ואני לא בטוחה שיש בקמפיין הזה העצמה, כמו שיש בו מניפולציה".

חויה של השקטה (צילום: ענת חרמוני/פלאש 90)

ועדיין, אולי זה עבד. יש פה כוח, יש כאן חשיפה של המונים

"האפקט והבלאגן שזה יצר אולי יכל לעבוד, אבל יש לי הסתייגויות. אם בסוף התעורר שיח, ועכשיו נשים ירצו לברר את זה ויכירו גם שיח אותנטי בעניין, אולי יש מי שזה מתאים לה.
אני לא מזלזלת, ובאמת הייתי רוצה להיות יותר חב"דניקית. לא לדאוג רק לעולם הרוחני שלי, אלא לקחת אחריות באופן עדין ומכבד גם על המרחב הרוחני של האחרים, אבל בלי להיות פטרונית".

הסערה הזו כנראה תחלוף, אבל הטבילה תישאר. לפעמים זו עתירה לבג"ץ, לפעמים חשיפה לגיא פינס ולפעמים קבוצת פייסבוק של נשים שרוצות לדבר – מה שבטוח, כדי שנשים ירגישו בטוחות, מחוברות, ומחויבות, חייב להיות כאן שיח.