פרשת ויחי אוצרת בתוכה את רגעיו האחרונים של יעקב. כך בוחרת פרשת ויחי לפתוח: "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים שנה ומאה שנה, ויקרבו ימי ישראל למות". יעקב מבין שימיו ספורים והוא קורא לבניו כדי למסור להם את צוואתו הרוחנית, ליתר דיוק הוא מכנס את ילדיו בשביל לספר ולעדכן אותם "אגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". בתום הדברים מתאר לנו הכתוב: "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף את רגליו אל המטה, ויגוע ויאסף אל עמיו".

מותו של יעקב מצליח לעורר אבל כבד בכל מצרים, הידיעה על מותו של יעקב, מרעישה את כל האימפריה המיצרית. כך למשל במצרים מכריזים על תקופת בכי של 70 יום, כפי שמתאר הכתוב: "ויבכו אותו מצרים שבעים יום". יעקב זוכה למסע לוויה ממלכתי גדול חשוב ומכובד, "ויעל יוסף לקבור את אביו, ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני הארץ".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ויחי – לגלות את הקץ

בנוסף למסע הלוויה מצטרפים משלחת צבאית "רכב פרשים ויהי המחנה כבד מאוד". מסע לוויה כמו של יעקב, שמתחיל במצרים ומסתיים במערת המכפלה שבחברון, היה חסר תקדים במונחים של אותם ימים, עד שגם תושבי ארץ כנען מבינים שמדובר באירוע חריג, וכך הדברים מוצגים: "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד, ויאמרו אבל כבד זה למצרים, על כן קרא שמא אבל מצרים אשר בעבר הירדן".

בתום מסע הלוויה וימי האבל ליעקב, פונים האחים אל יוסף, ובליבם חשש שמא פטירתו של יעקב תהווה הזדמנות מצויינת להעניש את האחים על מכירת יוסף, וכך אנו קוראים: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו". חז"ל במדרש מסבירים את הרקע לחשש באומרם: "מה ראו, אלא בעלייתם אל ארץ ישראל נטה יוסף מן הדרך והלך וצפה בבור שהשליכוהו אחיו, אמרו עדיין השנאה בלבו". ובמקום אחר מוסיף לנו המדרש ומשמיענו מה היה בראיה זו שגרם לאחים לחשוד ביוסף:

"מה ראו לומר כך, אלא בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן, נטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו עדיין השטמה בלבו". מוסיף המדרש שלא רק שיוסף מציץ ומבקש להסתכל אל תוך הבור אליו הוא הושלך לפני 39 שנים ולראיה זו מצטרפת אנחת צער, בור שהוא כל כולו תזכורת צורבת בחייו. ואם לא די בכך מוסיף המדרש ומתאר שיוסף לאחר מותו של יעקב מתרחק מהם, וכך מובא: "ראו שפירש מהם, שכל זמן שהיה יעקב אביהם קיים, היה אוכל עמהם והם עמו, וכיון שמת פירש מהם". ובמקום אחר מוסיף המדרש, מכאן מגיעים האחים למסקנה לפיה "אמרו יש רעה טמונה בלבו של יוסף".

מכאן חששם של האחים שמא "ישטימנו יוסף" כפי שמסביר האבן עזרא, "שמא יטור לנו איבה", ומסבירים שחששם של האחים נבע "פן יאיים עלינו בעונש"

חששם של האחים שמא יוסף יענישם על מעשה שנעשה לפני כמעט ארבעים שנה מציף את השאלה של 'התיישנות'. ומכאן לשאלת מיקומו של מוסד ההתיישנות במשפט העברי.

מוסד ההתיישנות – מהותו ומטרותיו

ההתיישנות הינה כלי פרוצדורלי המבקש לחסום אדם ממימוש זכותו המשפטית מהטעם שחלף זמן רב מלידת עילת התביעה ועד למועד הגשת התביעה. 'מוסד ההתיישנות', כך כותב השופט זילברג, "הוא מוסד משפטי עתיק יומן, אשר קנה לו שביתה, בצורה זו או אחרת. בשיטות המשפט של כל העמים וכל התקופות. מקורה נעוץ, אפוא, בצורך אנושי כללי, בדרישות יסוד הטבועות בחיי החברה בכל אתר ועידן". לשיטת השופט זילברג, ההצדקה לקביעת התיישנות מקורה 'בצורך אנושי", כלשונו. וכל כך למה, על כך ממשיך השופט זילברג ומונה לנו שלושה טעמים מרכזיים.

הנימוק הראשון עניינו בקושי פרקטי לשמור ראיות והוכחות, ולכן במצב בו בוחר תובע להשהות את תביעתו מעבר לפרק זמן מסוים זכאי הנתבע שבית המשפט יאמין לו על בסיס גרסתו בלבד.

הנימוק השני עניינו במסר הבוקע מהשהיית התביעה, לפיה התובע בחר למחול ולוותר על תביעתו.

הנימוק השלישי מקורו בקצה החיים המודרני, על קצב החיים כותב השופט זילברג: בעולם המסחר המסחרר של זמננו, חייב אדם כל שעה ושעה לדעת, מה הא האקטיב ומה הוא הפסיב שלו, ומה הם הכספים העומדים לרשותו לשם השקעה בעסקים חדשים. מן הדין הוא, איפוא, כי הוא לא יגרור אחריו, זמן ממושך מדי, את "סבל העבר" שלו, וכי לא יצטרך לשמור תמיד על רזרבה מתה, לפרעון חובותיו הישנים. זכאי הוא לדרוש גם מאת חברו-יריבו, שלא יתמהמה יתר על המידה במימוש תביעותיו". את דבריו על ההתיישנות חותם השופט זילברג באמירה: "ההתיישנות כורח לה שתהא "ממיתה", או "משתקת", בשל יושנה גופא, את זכות התביעה".

עוד נציין שביסוד מוסד ההתיישנות מונחים משולש אינטרסים, כפי שמשמיענו השופט מישאל חשין באומרו: "אל בקעה אחת נאספים אינטרסים משלושה מקומות: ממקומו של התובע (הנפגע, הזכאי), ממקומו של הנתבע (הפוגע, החייב) וממקומו של הציבור הרחב, ודוקטרינת ההתיישנות על סעיפיה וסניפיה הרבים והשונים אמורה ליצור מעין-איזון בין שלושה אלה, כנראה לחברה מעת לעת: הן באשר למועד ההתיישנות, על-פי סוגי התביעות השונות, הן באשר לגורמים שיעצרו התיישנות במרוץ, הן באשר לכל עניין אחר הכרוך בנושא ההתיישנות".

שיטות משפט, מומחים לתורת המשפט ומשפטנים עסוקים לא מעט בשאלת הצדקתה של ההתיישנות, יצירת עקרונות, כללים, קביעת תוקפה ושירטוט קווי גבול פורמאליים שחצייתם תהווה מחסום דיוני או מהותי, ובבסיסם של אלו מציאת נוסחת איזון שתאזן את האינטרסים השונים והמנוגדים בתוך משולש האינטרסים שבין תובע-נתבע-וחברה.

ההתיישנות במשפט העברי

המקרה של האחים יכול, אולי יותר מכל, ללמד על כך שיוסף, המשנה למלך, שיכול ובהתאם למאפיינים של אותה התקופה אחז גם בסמכויות שיפוט כפי שעשו כן שליטים רבים. יכול היה להיפרע מהם גם בחלוף פרק זמן של כמעט 40 שנה מביצוע הפשעים שהאחים ביצעו כלפיו.

התפיסה לפיה הזמן יכול לרפא את הכל אינה תופסת במשפט העברי, למעשה ההלכה היהודית בבסיסה אינה חוסמת אדם מלתבוע ולממש את זכותו אך מהטעם של חלוף הזמן והתיישנות התביעה. כך למשל מסכם את הגישה פרופ' שוחטמן, גישה אותה מאמץ השופט השופט אליקים רובינשטיין בפסק דין שכתב: "בעיקרון בדין העברי אין התיישנות גורמת לביטול הזכות, והיא אף אינה מונעת היזקקות בית הדין לתביעה".

לעת הזאת, לא נוכל לעמוד על נושא ההתיישנות בדיני ממונות ובדיני נפשות, והפעם נמקד את דברינו אל תחום דיני ממונות.

מבין הראשונים שהיו ערים למציאות שתובעים ידחו תביעותיהם בכוונה כדי להערים על בית המשפט או על הנתבע היה רבינו אשר, הרא"ש בן המאה ה-13, שבתשובה הוא מביע את הסתייגותו מהיעדר מגבלות זמן דיוניות: "אם שטר ישן הוא כמו שרגילין בארץ הזאת להוציא שטרות ישן נושן לבי נוקף תמיד עליהם ואמתלאה גדולה היא אם לא היה תחבולה למה שאמרו זה ימים רבים אם לא כדי שתשתקע ותשתכח התחבולה ואז יוציאנו, ומאחר שטוענין יורשי הלוה להטיל חרם ראוי לשמוע להם בדבר הזה כי מה הפסד יש לזה, ראוי לדיין בכל דין שיראה לו מרומה לרדוף צדק ולהוציאו לאמיתו. ואתה וכל אשר לך שלום כנפש דורש שלומך וטובתך".

החשש עליו מצביע הרא"ש הינה שמא לנוכח חלוף הזמן כאשר הנתבע לא יכול להתגונן כראוי יבקש התובע לממש את זכותו והתנבע יתקשה להתגונן. כלומר שיהוי בהגשת התביעה יש בה כדי להוות יתרון דיוני שאינו צודק, שכן הנתבע בחלוף הזמן שהמשיך בשגרת חייו, ואינו ער לתוכניותיו של התובע לא אמר להיערך לנצח מפני תביעות עתידיות.

הרא"ש קובע לעצמו כלל פסיקה במקרים מעין אלו, וכך לשונו: וכן אני עושה כשמביאין לפני שטרות ישנים אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו ואם אני רואה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר אני אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע."

איזון זה מצא דרכו גם אל פסיקתו של השולחן ערוך: "כשהמלווה מוציא שטר חוב מקוים, אומרים ללווה שלם. אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים [=לתובע]: מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו, ואפילו שמענו [=שהתובע] שנתייאש מהחוב לגמרי, ואמר לי וי לי לחסרון כיס, אינו יאוש, ואפילו אין שטר חובו יוצא מתחת ידו, אם החייב מודה". מלשונו של השולחן ערוך אתה למד שמועד הגשת התביעה, אין בו כדי להוות חסם דיוני למימוש זכותו של התובע. מימוש זכות לגישתו של השולחן ערוך אינה מתאיינת גם מקום שבעבר התובע 'מחל' על תביעתו או 'התייאש' מלגבות את חובו.

אלא שחלוף הזמן יש בו כדי לעורר קושי גדול בשאלת האפשרות שעומדת בידי הנתבע כדי להגן על זכותו, ולכן לצד הקביעה המאפשרת הגשת תביעה גם בחלוף זמן רב, מאזן השולחן ערוך זכות זו בדרישה המוטלת על בית הדין: "צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמיתו".

איזון מעניין מבקש ללמדנו הרב בן ציון חי עוזיאל, בקביעתו: נעשה דין ההתיישנות כדין מנהג המדינה. אולם בכל זאת אי אפשר לקבל חוק זה כהלכה פסוקה ומוסכמת, לפי שדין ישראל מחייב את הדיין לדון דין אמת לאמתו. הלכך אם יראה הדיין בהוכחות ברורות שיש בהתיישנות זאת משום רמאות על ידי הוכחות אחרות נוספות על סיבת ההתיישנות מסתלק מן הדין מטעם דין מרומה, ואם ימצא אמתלאות מתקבלות אל הדעת לסיבת התיישנותו מקיים השטר בתוקפו,.

..אין היתר לגזול מפני המנהג, והואיל וכל זמן שהשטר קיים יש הוכחה ברורה שלא נפרע מטעם שטרך בידי מאי בעי והואיל ואין הלוה מוכיח שפרע שטר זה אלא שטוען מחל לי או שמא פרעתיו, וראיה לדבר שלא תבעני, הרי זה בכלל דינא דגזלנותא ואין הגזל ניתר מפני המנהג, שתורת ישראל מחייבת את כל אדם להיות רודף צדקה"

דרכו של המחוקק הישראלי בדיני ההתיישנות, כפי שזו מתוארת על ידי השופט מנחם אלון, מבקשת להוות נדבך נוסף על מגמה שאושיותיה נטועות במשפט העברי, וכך הוא מסביר שדיני ההתיישנות הם "המשך רצוף, מחוייב המציאות, של התפתחות הדין העברי"

צא ולמד

נכון זכותו של אדם היא זכות שעומדת לו לעולם, וזו לא ניתנת לוויתור אלא אם כן האדם עשה כן מרצונו. יחד עם זאת ולצד הבטחת תקינות הסדר החברתי ראוי לקבוע גדרות וכללים, אולם יש לזכור שאין ראוי להקריב על מזבח הפרוצדורה את הצדק כקרבן. ולכן יותר מאשר יש לדאוג לבטל את דיני ההתיישנות יש לוודא שהללו אינן משמשות את בית המשפט ככלי להתחמק מבירור של עניינים שכן ניתן לבררם ולהכריעם על אף חלוף הזמן.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.