קראתי ולא האמנתי שהדברים נכתבו כנימוקי פסיקה להתיר איסור הידוע לכל בר בי רב דחד יומא. לכן אני מבקש להתייחס לדברים באופן עקרוני, כדי שלא יאמרו התירו פרושים איסורים המפורשים בתורה.

1. הכותב מציין את כאבו על הרווקים והרווקות המבוגרים שסבל הבדידות קשה להם מנשוא. אכן, זאת תופעה כאובה בציבור ובלי להיכנס לשאלה אם הפתרון המוצע יביא מזור או ינציח ויעמיק את הבדידות, אני תוהה; וכי כך פוסקים הלכה מתוך המצוקה הקיימת במציאות או שמא דרכה של ההלכה להתברר במקורותיה באופן מזוקק נטול כל השפעות חיצוניות? וולאחר הבירור החף מכל הטייה, להטות אוזן רגישה למציאות בכפוך לעקרונות הפסיקה ההלכתיים שהמציאות חלק ממנה, אך לא מניעים אמוציונאליים מחוללי פסיקה. הכרח לומר ברורות; לא המציאות מכתיבה את שיקוליה של ההלכה אלא האמת ההלכתית על מכלול היבטיה, שאם לא כך, הרי שניתן למחוק את כל השו"ע.

2. פסיקת הלכה אינה טיפול פסיכולוגי. הפסיקה צריכה להיות נאמנה לעקרונותיה הנצחיים. להבדיל- גם בטיפול נפשי על המטפל ליצור הפרדה מאוד ברורה בין הכאב והסבל של בר שיחו העולה בשיח לבין העקרונות הטיפוליים הנכונים שלפיהם עליו לנהל את ההליך הטיפולי (וע"כ נכתב רבות בספרות המקצועית בפרט הפסיכודינאמית). וכפי שכתב פרופ' ויקטור פרנקל באחד מספריו, כי נחטא למטופלים שלנו אם ניתן מענה לבקשותיהם (שהן תוצר של כאב וחולשה עכשוויים) ולא למה שראוי ונכון להם באמת, לאו דווקא בכאן ועכשיו. בעידן האחרון חלה זליגה בין התחומים. בשם הרצון לקשב ורגישות אנושית (שהיא ראויה ומבורכת) נוצרה הטיה והפרה של שורת הדין ושיקולי פסיקה מוטים בעקבות הסבל האנושי. חז"ל הגדירו שזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אף התפילה שהינה ביטוי לנהמת הרגש הכמהה ליוצרו, הכרח ליצור חייץ ברור בינה לבין העיסוק בתורה המבוסס על העיון השכלי, הערבוב בניהם יגרום חלילה להרס שניהם. פסיקת הלכה אינה אמורה להכפיף או להתאים את עצמה כדי להשקיט את מצפון האדם, למי שהחליט על דעת עצמו להפר אותה , תפקידה לברר את רצונו של רבש"ע ללא כחל וסרק ומאידך הכרח לתת מענה לאלו שמציאות חייהם סבוכה ללא ניסיון לשנות את האמת ההלכתית.

3. הכותב מציין, שהתייעץ עם ת"ח חשובים ומציין את שמם. מעולם לא ראיתי אצל פוסקי הלכה אלו רמז להיתר מעין זה ולהיפך, היושרה מחייבת שהכותב יפנה לרב אשר וייס ולרב יצחק זילברשטיין – שליט"א שיגלו דעתם בכתב, וידוע כשרונם ורוחב דעתם בכתיבה פסיקתית. שיחה ודיון עם ת"ח על עניין הלכתי באשר הוא אינו בהכרח היתר גם אם נאמרו בו צדדים מקלים, כל שכן בענייני ערווה החמורים.

4. אחריות ציבורית. לפעמים קיימים מצבים חריגים בהם הכרח לתת היתר למציאות ספציפית זמנית ונקודתית. וכי מיד רצים לפרסם זאת בראש חוצות? היכן האחריות הציבורית על ההשלכות שיגרום הפרסום? היכן האחריות לבל יעשה הציבור יעשה דין לעצמו? חכמים, הזהרו בדבריכם. כך למדתי ממו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א בשאלות רבות דומות, את ההבחנה בין מקרה אחד למשנהו ואת הזהירות מדימוי מילתא למילתא , וק"ו מפרסומו ברבים. בדיונים מעין אלו ובפרט שכל הפוסקים ללא יוצא מן הכלל דעתם מסכמת בו, מקומם בתוככי בית המדרש וחלילה מלפרסם כביכול היתרם בציבור יש כאן הכשלה של רבים גדול.

5. נקודה אחרונה. קיימת בעם ישראל מסורת פסיקה במשך מאות בשנים, שעליה ומכוחה אנו מבררים את ספקותינו אף הסבוכים ביותר. הערובה לשלמותה של ההלכה היא הנאמנות למסורת זאת, כדברי רבינו חננאל "וימים רבים לישראל ללא אלוקי אמת וללא כהן מורה וללא תורה, להוציא הדין לאמיתו וההוראה כתיקנה (ומי שלא ינהג כך-) גם תורה אין לו". הילכך מי שלא ישמור על כך עשוי למצוא את דרכו חלילה מחוץ לגדר. לכן קורא לכותב היקר לשום דרכיו ולחזור בו מדרך זאת. בברכת והאר עינינו בתורתך.