שמירת נגיעה לרווקים ורווקות.

הרב יוני רוזנצוויג פרסם אמש (שני) בעמוד הפייסבוק שלו שאלה שנשלחה אליו בנושא שמירת נגיעה לרווקים בגיל מאוחר.

בשאלה, שנשלחה אליו על ידי רווקה דתייה בגיל 34, נכתב בין היתר: "אני באמת חושבת שמעל גיל מסוים שמירת נגיעה פוגעת נפשית. זה לא טבעי, לא נורמלי. בתקופה של חז"ל לא הייתה רווקות מאוחרת ואנשים גם לא חיו עד גיל כ"כ מאוחר. ואין לי מושג אפילו מה הפתרון כאן. לאפשר החזקת ידיים? חיבוק? ליטוף? להחליט שמותר-אבל רק עד גבול מסוים?מהו הגבול שעוזר לשמור על שפיות וקיום נורמלי?מה התורה אמרה במקור, מהו האיסור שהוא באמת קו אדום ומהם פשוט גדרות שלא נגיע לשם?".

אמש הרב רוזנצוויג הסתפק רק בפרסום השאלה מבלי לכתוב מהי עמדתו, אך הערב, אחרי שרבנים רבים פרסמו את עמדתם בנושא, הוא החליט לפרסם את שלו.

בעמוד הפייסבוק שלו כתב הרב רוזנצוויג:

(1) אתחיל במובן מאליו: מהבחינה הרגשית, אני מצטער צער רב עם הרווקים והרווקות שכבר זמן מחפשים ואינם מוצאים. הטקסט שפרסמתי אתמול היה קורע לב, חורך את הנשמה ממש. כשראיתי אותו – ידעתי שאם הכותבת תרשה לי, אני חייב לפרסם אותו. ואני רוצה לומר לכל הנאנקים תחת העול הזה: אני אתכם במסעכם המאתגר. אשמח להיפגש, לדבר, להיות אוזן קשבת וכתף תומכת. אתן מזמני כל אשר אצטרך כדי להיות שם בשבילכם. זה הדבר הכי בסיסי בסיפור הזה.

(2) אך אני יודע שמה שכתבתי ב- (1) מתפרש תחת השפעתה של עין טובה כלב רחום ורגישות אנושית שיש בה כדי להציע נחמה מסוימת, ותחת השפעתה של עין אדישה או כואבת כ"נחמת עניים" בלבד שאין בה מזור כלל. ותחת השפעתה של עין צינית – הדברים אולי אפילו נקראים כעין זעקת הקוזק הנגזל – "הרי אתה רב, מה אתה בעצם אומר? שאתה מצטער שאנחנו סובלים בגלל ההלכה, שלכאורה בידך היא לשנותה לטובתנו? תהיה אמיץ ותעשה מעשה!". ולכן יש שאצלם הדברים אינם מתקבלים על הלב בכלל. אז אני רוצה גם לדבר קצת על הלכה.

(3) בשנתיים וחצי האחרונות אני כותב ספר בנושא הלכה ובריאות הנפש. אחד הנושאים שבהם התייסרתי רבות, היה הנושא של נגיעה באישה בשעת נידתה. הנושא עלה בכמה הקשרים, אך שניים שאשתף אתכם בהם כאן בקצרה: (א) האם אישה הנמצאת בדיכאון, והיא נידה, וזקוקה למגע תומך מבעלה, יכולה לקבל ממנו מגע זה? (ב) האם אישה הסובלת מפוסט טראומה כתוצאה מפגיעה מינית, ומתקשה לפתח קשר עם גבר, והמטפל סבור שהדרך היחידה שתוכל להגיע לכדי נישואין זה אם יהיה מגע הדרגתי קודם הנישואין (כגון החזקת ידיים) כדי שהיא תרגיש בטוחה בקשר כזה (ותרגיש ביטחון שהאיש יכבד את הגבולות שלה וכדו') – האם ניתן להתיר מגע כזה?

אני כותב שהתייסרתי רבות בנושא הזה כי זה לא פשוט להתיר. מדובר באיסורים שיכולים להיות איסורי תורה לפי חלק מהשיטות ובחלק מהמקרים. כתבתי על כך עשרות עמודים, בחנתי את העניין, ולאחר מכן – שאלתי פוסקים מובילים בציבור, מהציבור החרדי ביותר כגון הרב אשר וייס והרב יצחק זילברשטיין, ועד לפוסקים בציבור הדתי-לאומי כגון הרב יהודה הרצל הנקין והרב יובל שרלו. היו פוסקים שאסרו מטעמים נכונים וראויים. והיו פוסקים שהתירו בצורה מסויגת מטעמים נכונים וראויים. והיו פוסקים אחרים שהתירו בצורה פחות מסויגת, (ועדיין רק בתנאים מסוימים), וגם הם מטעמים נכונים וראויים.

(4) מהרבנים כולם שמעתי על חשיבות האיסור הזה, על חשיבותה של שמירת נגיעה. אין מי שסבר שמדובר בעניין קל. אין מי שסבר שמדובר בעניין פשוט. אבל בהחלט היו אלו שסברו שבניין בית נאמן בישראל, או שמירה על בית זה ומניעת התפרקותו, שווים את הויתור (שוב – תחת תנאים הלכתיים מסוימים) על שמירת נגיעה, ולכל הפחות לזמן מוגבל.

(5) תאמרו: אפשר ללמוד משם לכאן! אך זו תהיה טעות, ואסביר. שואלים אותי לפעמים: האם אתה רואה הבדל בין הרבנים החרדים לרבנים הדתיים-לאומיים כשאתה הולך לשאול אותם שאלות בנושאים הללו? ותשובתי: לא, אני לא רואה הבדל, כי מדובר במקרה של חולי, באנשים שסובלים בצורה מאובחנת וברורה, ואין פוסק בעולם שלא רוצה לעזור. זה לא אומר שהם לא מחמירים לפעמים, אבל כולם רוצים לעזור.

ולכן זה שונה מענייננו, כיוון שיש הבדל בין פיתרון נקודתי לפיתרון מערכתי. אני לא חסיד גדול של שינויים מערכתיים גדולים, למרות ששואלים אותי הרבה על דברים כאלו. רוצים שאשדד את מערכת ההלכה בצורה כזו או אחרת, שאבטל חלקים מהשולחן ערוך וכו' – אבל אין זו דרכי. אני מאמין במערכת ההלכה – מאמין שהיא טובה לנו, שהיא מועילה, שהיא עוזרת. אני מאמין ששמירת נגיעה היא מוסד הלכתי חשוב, שראוי לשמר אותו ולהגן עליו. אני לא רוצה לראות אותו נפרץ. אבל אדם חולה – זה כבר משהו אחר. גם אם יש אלף כאלו, הפוסקים רואים בכך פסיקה נקודתית, ולא פסיקה מערכתית. זו גם פסיקה לזמן מאוד מוגבל (עד שיבריא). זו גם פסיקה שניתנת על יסודות אמפיריים (הרופא – איש מקצוע! – אומר שהאדם הזה חולה וצריך את דרך הטיפול הזו).

(6) לכן ברור שזה שונה מבעיית הרווקות המאוחרת. פיתרון מהסוג הנ"ל, שיתיר את האסור לכל הרווקים המאוחרים מגיל מסוים והלאה – זהו פיתרון מערכתי שלדעתי ההלכה האורתודוקסית תתקשה לחיות איתו. ולדעתי הוא יהיה טעות. ולא זו בלבד, אלא יותר מזה: האמנם הרווקים והרווקות רוצים להיות מושווים לאנשים שיש להם הפרעות נפשיות משמעותיות? האם הם בגדר "אוכלוסיה מוחלשת"? נראה לי שגם מבחינתם, השוואה זו אינה במקומה ואינה רצויה להם.

(7) ואף על פי כן, ולמרות הכל – הסבל קיים. ומבחינת הסבל שבא לידי ביטוי במכתב שפרסמתי אתמול – יכול מאוד להיות שיש מקום לתת היתר. האם רב יוכל לתת היתר נקודתי לאדם כזה או אחר במצב-עניינים כזה או אחר? אני חושב שכן. יכול להיות שחבריי הרבנים יגידו שזו טעות לכתוב כך או לחשוב כך. אבל אני לא מפרט כאן את התנאים להיתר כזה, וגם לא חושב שהוא יינתן כדי לפתור את "מצוקת הרווקים". הוא יינתן כדי לפתור מצוקה ספציפית, כשהרב משוכנע שזו הדרך הנכונה והראויה, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה רוחנית. וברור שיהיו בה תנאים הלכתיים וסייגים למיניהם. אבל אני לא חושב שזה בלתי אפשרי. אני רק חושב שזה עניין אישי, ולא עניין חברתי. החברה צריכה להמשיך לשמור את האיסור כפי ששמרה אותו עד כה, כיוון שברמה העקרונית אנחנו מאמינים שהאיסור הזה מיטיב עמנו ולא מזיק לנו.

ובסופו של דבר, אחרי כל המלל שכתבתי – ברור שאי אפשר לרפא שבר גדול על נקלה. לא יועילו תכסיסי הלכה, ולא מילים יפות – הרווק או הרווקה צריכים מחר להמשיך בחייהם הבודדים, ושאלה האינסופית המקננת בלבם: האמנם יצליחו לבנות את הבית הנאמן המיוחל? ואנחנו – כל מה שאנחנו יכולים לעשות, מלבד לעודד ולנסות לשדך ולמצוא ולהפגיש, הוא לא לשכוח שהם בודדים, לא לשכוח שהם צריכים את התמיכה, להזמין אותם לקפה, לצאת איתם לארוחה, להזמין אותם לסעודת שבת.

הבדידות כה קשה, כה משתקת, כה מדכאת. כה כואבת.

אנחנו אתכם, חברים וחברות, כמה שנוכל להיות.