מה אנחנו צריכים ללמוד מפרשת הרב מהצפון?

זמן מה עבר מאז חשיפת הפרשיה הקשה, בה אדם המכונה "רב בישראל" התגלה כבעל עברה, או יותר נכון- כבעל עברות מהקשות שבתורה. השפתיים עוד ממלמלות תפילה לרפואת הקורבנות ולאקמא שכינתא מעפרא, וזה הזמן לשאול את עצמינו "מה ה' אלוקיך דורש מעימך". מהו קול ה' הקורא אלינו מתוך המציאות. מושגים יסודיים בתורת ישראל, עליהם מושתתת כל התורה שבע"פ, כמו "אמונת חכמים" ו "עשה לך רב" דורשים בירור מחדש. שאלות רבות דורשות מענה ובהם: איזה סוג של התקשרות בין רב לתלמיד [או רב לקהילה] נגדיר כלא מדויקים ומועדים לפורענות, ומהם המאפיינים של "עשה לך רב" מתוקן ובריא, כזה שמקרב את האדם לעצמיותו ולאביו שבשמים.

תחילה, רציתי להדגיש שאין כאן ולו טיפת ביקורת על קהילת "אורות האר"י". קהילה של אנשים עם מסירות נפש על התורה, עם רצון עצום לטהרה, לקדושה ולדבקות. רצונות קדושים אלו נוצלו לרעה בידי נוכל. הדברים המבקשים תיקון רלוונטיים לכולנו.

שבירת הקטנות

כבני אדם יש לנו רצון להיתלות במשהו גדול. שמישהו יגיד לי, שמישהו יחליט בשבילי, שמישהו רק יגיד לי מהו "רצון ה'" ואני אעשה. בחורה מתחילה להיפגש עם בחור ואחרי כמה פגישות מחפשת את התשובה בחוץ. שרב גדול\צדיק\מקובל\מישהו שרואה דברים יגיד לי אם זה נכון או לא נכון, 'מכתוב' או לא 'מכתוב'. רבי נחמן אומר לנו על כך בפירוש – מה שהלב אומר זה דבר ה' ממש. מאז שאין לנו נבואה, ערוץ התקשורת העיקרי שלנו עם ריבונו של עולם בפרט בארץ ישראל, זה מה שהלב אומר. רצון ה' הוא לא חיצוני לי ומנותק ממני. אנו נדרשים להקשיב אל קול ה' מבפנים. נבראנו בצלם אלוקים, ניטעה בתוכנו נשמה קדושה, ואם נלך עם רצונות טהורים ונעשה עבודה של בירור המדמה אז הלב מדבר וכדאי להקשיב.

מה שקורה כשאנחנו מפחדים לקחת אחריות על החיים שלנו הוא שהרצון שלנו שמישהו אחר יהיה בשליטה מתחבר אל תאוות שליטה של מישהו אחר. תאוות גדלות נפגשת עם תאוות קטנות, ומערכת היחסים נשארת כזאת- הרב גדול, אתה קטן. אחד התלמידים מהישיבה סיפר שהנ"ל לא נתן לו לגדול. השדר שהוא קיבל מה"רב" גם אחרי שנים של לימוד תורה בישיבה היה – אני האדמו"ר, אתה התלמיד. בדומה לכך אותו תלמיד מעיד שמעולם הוא לא שמע מרבו את המילים – אני לא יודע.

את המושג "אמונת חכמים" אפשר להבין בשתי דרכים. הראשונה היא דרך ההבנה הקלאסית- אמונה בחכמים יודעי התורה. אמונת חכמים זו צריכה להגיע כאשר היא כרוכה עם האופן הנוסף שבו ניתן לפרש את המושג- האמונה של החכמים בך! כמו בקאוצ'ינג. הרב מאמין בתלמיד, והתלמיד מחזיר לו אמון.

סכין מתחדדת בירך חברתה. האמת מתבררת מול התלמידים ואיתם. לחיפוש של הרב אחר האמת יש שותפים! התלמידים. תלמידים שהוא סומך עליהם ולא משתיק אותם. יש יותר סיכוי למצוא את האמת עם עוד אנשים. לשם כך תפקיד חשוב של רב הוא לפתח אנשים גדולים, שהמצפן הפנימי שלהם עובד. דרך תורה זה להקשות. התלמוד- כל כולו בירור. הרב אמר משהו- זה לא סוף פסוק. זה נקודת פתיחה של בירור. מערכת רב תלמיד היא מערכת סימביוטית- שניהם מופרים. רב שמייצר תלמידים גדולים יהיה מופרה מהשאלות שלהם, מהאיכויות שהם מביאים איתם. הסיבה שבגללה לא פסקו הלכה כרבי מאיר היא שלא ירדו לסוף דעתו. אם לא מבינים אותו, אין מקום לבירור. ואם אין בירור, אז כוחותינו הודברו בעמידה מולו. ואם כך, אז ההלכות שלו, כמה שהם גבוהות, הם כביכול מחוץ למשחק.

אנחנו מוצאים אצל רבי יוחנן שמבכה את מותו של החברותא שלו ריש לקיש, שהיה כל הזמן מקשה על רבי יוחנן. מי הוא בכלל?? פושע לשעבר שרבי יוחנן החזיר בתשובה! ודווקא משום כך, עם העזות והכוח שלו, אותו כוח שרבי יוחנן חפץ בו בתוך עולם התורה, הוא מקשה על הרב שלו בלי סוף והאמת יוצאת מבוררת. כשריש לקיש נפטר מגיע רבי אלעזר ועל כל דיבור של רבי יוחנן הוא מביא מלא אסמכתות כדי להוכיח עד כמה רבי יוחנן צודק. רבי יוחנן בצער מהמצב החדש. מה עוזר לו שמוחאים לו כפיים? שעונים אמן על כל משפט שלו? הוא רוצה ללבן! רב הגון לא משתיק ולא מדכא. אלא הופך את התלמידים שלו לעצמאיים.

כן לעשה לך רב. כן לאמונת חכמים. כן ללמצוא מישהו גדול בתורה וירא שמים ללמוד ממנו. אבל לא ללהישאר קטן. תגיב. תשאל. תדרוש. ה' נתן לכל אחד מאיתנו במתנה הרבה כוחות. כוח של שכל, כוח של רגש, כוח של אינטואיציה. במצב בריא כל הכוחות האלה אמורים להיות בשיא חיוניותם, בפרט במפגש מול תורה או מול צדיק. ביטול לצדיק אין הכוונה לזרוק את השכל. אם צדיק אומר לי משהו שלא מסתדר לי אז הדיון צריך להמשיך ומשהו מדויק יותר ייולד. נכון שכולנו גדלנו על סיפורי חסידים של אמונה עיוורת. אז אולי הקריאה של ארץ ישראל היא קריאה לאנשים גדולים. קשר עם רב מגדיל אותך כשזה בעצם מפגש ש-ל-ך, על כל כוחות הנפש שלך עם התורה.

בין חכמה לתמימות

הביטוי "לזרוק את השכל" הוא ביטוי שניתן לשמוע במחוזותינו כהדרכה בעבודת ה'. בסיפור מעשה מחכם ותם רבי נחמן מלמד אותנו את היחס הנכון בין חכמה לתמימות. רבי נחמן אמנם מאדיר מאוד את מידת התמימות בסיפור, אך מתוך התמימות הגדולה התם לומד להשתמש בשכל למטרה שלמה הוא נועד. המסקנה הברורה מהסיפור היא שתם-חכם הוא המודל של רבי נחמן לאדם השלם. רוצים לשמוע על זה מהרב קוק? פתחו באורות ישראל, שם מדבר הרב על אמונה ושכל, כוח בהמה וכוח אדם, חג פסח וחג השבועות. עם ישראל שראה את עשרת המכות, את הים נקרע, את הקולות והברקים בהר סיני הפך להיות עם מאמין. אמונה תמימה זה הטבע שלנו. כנגד האמונה התמימה בא חג הפסח, בו מקריבים את קורבן העומר של שיעורים, מאכל בהמה. "בהמות הייתי עימך". על גבי אמונה זו בא יסוד "העילוי השכלי". הכוח החוקר והמברר. כנגדו חג השבועות, חג קבלת חכמת התורה. בחג זה מקריבים קורבן חיטים, מאכל אדם. בנוהג שבעולם יש אנשים "פסחיים"- התמימות באה אצלם על חשבון הכוח השכלי. וישנם "שבועותיים"- שכלם החריף בא אצלם על חשבון האמונה התמימה. ע"פ הרב קוק, הדרך הישרה היא שכל כוח לא ימעיט את חברו, אלא ישמש את האדם כאילו הוא היחיד. אדם ובהמה. "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה".

עמידה איתנה אפשרית רק על שתי הרגלים, פסח ושבועות. שתי רגליים. אנחנו בדור דעה. מופצצים מכל הכיוונים באינפורמציה ודעות. אם לא נדע לסנן, נמצא את עצמינו בבעיה. מצד אחד אנחנו רוצים להיות תמימים ומאמינים. לא חשדנים וספקנים. מצד שני עלינו להביא כל דיבור אל כלי הדעת והלב שלנו ולראות שזה מתיישב. ואם לא- להמשיך לברר.

הערכה, לא הערצה – קשר נכון לרב הוא קשר שיש בו הערכה עמוקה מאוד, אהבה גדולה, אך לא הערצה. רב שבונה סביבו קהל של אנשים שמבוטלים אליו, שמעריצים אותו- זה לא יהודי וזה מסוכן. רב הוא בן אדם וגדול ככל שיהיה הוא יכול לטעות. כשם שצדיקים גדולים טעו בנ"ל מצפת וחשבו אותו לצדיק. חז"ל לא מהססים מלומר – אברהם טעה. [כששאל במה אדע כי אירשנה]. יעקב טעה. [כשלא מיהר לקיים את נדרו]. משה רבנו טעה. [כשהיכה בסלע]. הצדיק הגדול ביותר הוא עדיין בן אדם ואפילו מהנביאים ה' לפעמים בחר להסתיר מידע.

ברכה\עצה מרב מתוך קשר – ברכה, או עצה, מגיעים מתוך קשר שבין הרב לתלמיד. כשרב מייעץ בצורה בריאה זה בא מתוך שיתוף פעולה בינו לבין התלמיד. התלמיד מפרש שיחתו בפני רבו. הרב, מתוך הקשבה עמוקה, אל הניגון שבו נאמרות המילים, אל מה שנאמר בין השורות, מבין אל לב התלמיד ומשם נותן לו עצה. היכולת הזאת מגיעה מתוך אמונה גדולה בתלמיד, אכפתיות עמוקה לאחר, עדינות, שכלול כוחות ההקשבה, ניסיון חיים, וסייעתא דשמיא. ברכה או הדרכה שמגיעים כמשפט סתום, שלא מתוך היכרות, שלא מתוך לימוד משותף, כאמירה סתומה ולא מובנת- תמרור עצור. כשמדובר בעצה רפואית, או בעניין טכני אחר, קורה שראיה רוחנית מצליחה לעלות על בעיה גם מרחוק וללא הכירות. כשמדובר בעצת נפש, בעצת רוח, מומלץ להיזהר שבעתיים. עצה מהסוג הזה צריכה להרגיש טוב בלב וקשורה לחיים. להרגיש- וואו, איך הרב מבין אותי, איך הרב קלע בדיוק לנבכי נשמתי. איך הרב הצליח להסביר לי איך אני מרגיש, לתת מילים לרגשות שלא היו לי מילים בשבילם, לחשוף בפני רגשות שפחדתי להודות בהם. אם הברכה, העצה, מרגישה מנותקת ולא קשורה, אם היא נאמרת דרך הטלפון מאדם זר, או במפגש של 10 שניות, ללא שיתוף פעולה בין הרב לתלמיד, אי אפשר להתייחס לזה כתורה מסיני. התחום של הראיה הרוחנית הוא לא מדע מדויק וכאמור גם צדיק אמיתי יכול לטעות. זה חוזר שוב לדרישה של ה' מאיתנו להיות גדולים ולקחת אחריות על החיים שלנו. לא לקחת טרמפ על צדיק.

מדדים נוספים ללימוד תורה באופן בריא

תורה בריאה = חיבור בין איש לאשתו – לימוד תורה\פנימיות התורה בצורה בריאה וקדושה מביא לחיזוק הקשר בין איש לאשתו. התורה מקרבת בניהם ולא מרחיקה. אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל, היה שיתוף פעולה מלא בינו לבין אשתו הרבנית צביה תלית"א. הרבנית הייתה שותפה פעילה לכל המפעל האדיר של הרב והיא זאת שהחליטה למשל על שעות קבלת הקהל. מקומות שמחנכים לזה שהבית, האיש והאישה, "מוסרים את הנפש" על לימוד תורה בצורה שבאה על חשבון הזוגיות, משהו כאן לא בסדר. צמיחה רוחנית עושים ביחד. ולא- הבעל צומח והאישה "מתבטלת" "מוסרת את הנפש" על הלימוד של בעלה, מבלי להיות שותפה בעניין, תוך שהיא צוברת חסכים הן בסיפוק רוחני והן בסיפוק רגשי מהזוגיות שלה.

בלי סודות – בסיפור מצפת הייתה הדרכה לנשים הנפגעות לשמור על הכל [ה"תיקונים" ה"רפואות"] בסוד מהבעל. כלל גדול בזוגיות- הסוד מרחיק, השיתוף מקרב. כמובן שיש יוצאי דופן. לפעמים אחד מבני הזוג נחשף למידע שמוטב לא להעביר אותו לבן הזוג, בגלל לשון הרע, כבוד הבריות, וכולי. אבל לא בתחום הזה. אישה שמקבלת הדרכה שיטתית מהרב או המטפל של "זה נשאר ביננו"- לא תקין!!! ההרחקה של האישה מבעלה במקרה הזה הייתה מכוונת ונטעה את היסודות לניצול שהגיע אח"כ. חינוך לשמירת הברית קיצונית, כזה שמגיע לפרישות שמרחיק איש מאשתו, הינו תמרור אזהרה. כאמור- תורת ה' מקרבת אישה לבעלה. לא מרחיקה.

ובנימה זאת… גם אין סודות בחברה! – אז נכון שאנחנו אנשים צנועים, והצניעות היא לנו לערך עליון. אבל כשיש דברים שלא מרגישים טוב, כשיש חשש שמשהו לא בסדר, אפילו בתוך הזוגיות- משתפים מישהו בצורה צנועה ומכובדת. שיתוף עשוי לעלות על בעיות במקום שכל אחת [או אחד] נרקבת עם הכאב שלה לבד, בטוחה שהיא אשמה ומדומיינת. בהרבה תרבויות יש את האישה החכמה, ה"דודה", שמקבלים ממנה חכמת חיים גם בתחומים שהצנעה יפה להם. האיש הנ"ל יצר ניתוק מכוון גם מאמא, גם מהמשפחה. הניתוק כזה הוא מצע נהדר להרבה מחלות.

בית אב – התורה שבע"פ עוברת תוך חיבור עמוק לדורות הקודמים. שאל את עצמך- איפה הרב שלי נתגדל בתורה? מי הבית אב לתורה שלו? איפה הוא צמח?

הלכה– אנחנו חיים בזמן של "עקבתא דמשיחא". אפשר להריח את הגאולה באוויר. אחד מסימני הגאולה הממשמשת ובאה עלינו הוא פתיחת השערים ללימוד פנימיות התורה לכלל ישראל. הבעש"ט, מייסד החסידות, סלל דרך להיפגש עם פנימיות התורה מבלי לעסוק בקבלה ממש [על כל הסכנות שבלימוד זה]. זה שרב בישראל לומד ומלמד פנימיות התורה זה דבר גדול. אך כדי לבחון האם הוא באמת ראוי ללמוד וללמד סודות התורה, הוא קודם כל צריך להיות גדול בהלכה, גדול בגמרא, גדול בפשט! ההלכה היא הקרקע. היא החיבור לארץ והיא המדד שלנו לכך שהתורה שאנו לומדים היא מחוברת, בריאה, וממשיכה את המסורת של עם ישראל.

האיש מאורות האר"י הרשים את כולנו ביכולותיו הרוחניות. האם הוא היה ראוי לתואר "גדול" בהלכה? בגמרא? בלימודיים "ארציים" יותר? שווה בירור. ואם בתארים עסקינן, התואר "מקובל" הוא תואר השמור לאנשי קודש היודעים את סודות קונם. לא כל מי שלומד קבלה הוא מקובל. מקובלים רבים טרחו דווקא להצניע את ידיעותיהם בחכמת הנסתר. אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל מעולם לא נראה ספר קבלה. הוא היה קודם כל גדול בנגלה. בתורת הנסתר הוא עסק… בסתר.

לסיכום- כשמישהו מדבר קבלה ולא ניכר עליו שהוא תלמיד חכם- הרי לפנינו תמרור עצור.

התרשמות מ"כוחות" רוחניים

הרבי מקוצק כשהיה בן 17 הגיע אל החוזה מלובלין. בדרך אליו קנה אולר. החוזה קיבל את פניו ושאל אותו- באת ללובלין כדי לקנות אולר? אמר לו הקוצקר הצעיר- אותי לא תקנה עם רוח הקודש שלך. אנשים נגנבים מרוח הקודש ולא מעומק תורה. יש מלא רואים, מלא מתקשרים, מכל הדתות הסוגים והמינים. כוחות רוחניים זה לא בהכרח עדות לצדיקות, לקדושה או לגדלות בתורה. רבים האנשים שניחנו בכוחות של ראיה רוחנית, בלי שמירה על תורה ומצוות ובלי עבודת מידות. גם לפרעונים היו כוחות רוחניים וגם הם ידעו להפוך מטה לנחש.

האדמור הזקן העיד ש"אצל המגיד ממזריץ' המופתים היו מתגלגלים מתחת לשולחן, אבל אף אחד לא היה מתכופף להרים". מה הכוונה בלא להתכופף להרים? הכוונה היא – בואו נכניס את המופתים לפרופורציות. למזריץ' הגענו כדי ללמוד תורה. כדאי לשאול מחדש- סביב מה נסוב החיפוש הרוחני שלנו? מה אנחנו רוצים למצוא במורה דרך? בסוף היום, אחרי שה"מופתים" הלכו לישון- מה הרב הנחיל לנו? מה נשאר לנו מהתורה של הרב? כשרב הוא בעל מופת, בתוך מכלול של אישיותו האדירה, זה נפלא. ביום יום, במפגש עם רב, כדאי שה"וואו" יסוב על אישיותו של הרב, מידותיו האציליות, קדושתו ועומק תורתו, ולא על ניסים ונפלאות.

המטרה – עבודת ה' – לא עבודת השגות רוחניות– כשאדם מרגיש שהוא משיג "השגות" בעבודת ה' זה מרגיש טוב. קל מאוד להתבלבל בין לעבוד את הפוזה שלנו כאנשי רוח, לבין לעבוד את ה'. האם אני עובד את ההשגות שלי? את הפוזה לי כאדם רוחני שמשיג השגות? או את הקב"ה? אותו איש ניצל את כוחותיו הרוחניים וידע גם לתת לתלמידים שלו את התחושה שגם הם משיגים השגות, מקבלים מסרים בחלומות וכיוצא בזה. לכולנו יש שאיפה לרוחניות. אבל רוחניות שתכליתה לעלות למעלה היא רוחניות של גויים. הרוחניות של ישראל מתאפיינת ב"עליה לצורך ירידה". חיי יום יום קדושים. הנכחת הבורא במציאות היומיומית.

להחליף עבודת ה' בעבודת תדמית רוחנית זה לא משהו שקורה רק לאנשים שמתעסקים עם פנימיות. לא מדובר רק על תחושה של כוחות רוחניים מיסטיים. התמכרות לרוחניות זה ביומיום! לפעמים אנחנו משיגים ריגוש רוחני ע"י פוזה רוחנית. תפילת ותיקין יכולה להיות מכוונת יותר בגלל הזמן המסוגל, ויכולה גם להיות מזויפת יותר כי זה מרגיש כזה "צדיק" מצדנו. הרגשת הצדיקות היא מצע נפלא לזיוף בעבודת ה'. לפעמים זיוף קל ובלתי מורגש. אולי ה' מבקש מאיתנו לא להחליף את התשוקה אליו בתשוקה לרוחניות. רוחניות גם היא יכולה להיות כל כולה רצון עצמי ותאווה. מבלי משים מתחלפת לה עבודת ה' לעבודה עצמית, עבודה זרה. כך קרה בבית ראשון. עבודת ה' תשתיתה – ענווה עמוקה. שנזכה.

==

הדברים המובאים במאמר הינם ליקוט של דיבורים שנאמרו ע"י חברים, רבניות ורבנים בק"ק צפת