י"ג תמוז: חג שהופך את החודש כולו מחורבן לגאולה

בעקבות התקופה הקשה שעוברת כעת על כולנו, מחטיפת שלושת הנערים גלעד, נפתלי ואייל הי"ד ומציאת גופותיהם בשבוע שעבר, ועד מתקפת הטילים האיומה על כל ערי ישראל שכולנו חווים ממש בימים ובשעות הללו והיציאה למבצע 'צוק איתן', חשוב אולי דווקא בימים אלה להזכיר לכל מי שיודע, וכמובן לספר לאלו שאולי אינם יודעים, על חג חסידי חשוב ומיוחד שאליו נכנסנו החל מאתמול בערב.

היום ומחר, י"ב-י"ג בתמוז, מציינים בכל רחבי העולם את חג הגאולה של הרבי הקודם של חב"ד, רבי יוסף-יצחק שניאורסון (אדמו"ר הריי"ץ), ששוחרר ביום זה (בי"ב תמוז הוא נתבשר על שחרורו, אך כיוון שמשרדי הממשלה היו סגורים באותו יום, לכן השחרור בפועל היה למחרת בי"ג ולפיכך נקבע החג הזה למשך יומיים שבהם מתוועדים, לא אומרים תחנון, מתחזקים בעבודת ה' ובקיום תומ"צ, לומדים מתורתו של בעל הגאולה וחסידות בכלל, עוסקים בהפצת המעיינות, מקבלים החלטות טובות וכו') ממאסרו ברוסיה הסובייטית בשנת תרפ"ז (1927).

עילת המאסר של הרבי, הייתה "בעוון" הפצת יהדות והמלחמה חסרת הפשרות שניהל מול משטר האימים הקומוניסטי למען שמירת הגחלת היהודית. הרבי הריי"ץ ניהל רשת מסועפת, שבמסגרתה שלח את חסידיו לכל עיר ועיירה שבה היו יהודים, בכדי שיקימו שם חדרים ללימוד תורה, בתי כנסת, מקוואות וכמובן גם עריכת בריתות מילה, שחיטה כשירה וכו'. השלטון הקומוניסטי, ששלל בתכלית את כל קיומן של דתות בכלל, ושל הדת היהודית בפרט ובמיוחד, גזר בהתחלה על הרבי עונש מוות רח"ל.

לאחר מכן, בעקבות לחצים בינלאומיים רבים שהופעלו על ממשלת רוסיה, הם החליטו להמיר זאת הגזר דין מוות בעשר שנות מאסר באיי סלובקי. אחר כך גם זה שונה והגזירה החדשה הייתה שלוש שנות גלות בעיר בשם קסטראמה. עד שלבסוף, כאמור, שוחרר הרבי לחלוטין בי"ב-י"ג תמוז. ובזכות נס השחרור והנצחון של הרבי הקודם על אימפריית הרשע הקומוניסטית שאותו אנו מציינים עתה, נקרא החודש כולו למנהג חב"ד בשם "חודש הגאולה".

חג פחות מוכר

ידוע ומפורסם לכל, שישנו בלוח השנה חודש מיוחד נוסף שמלא וגדוש בחגי גאולה חב"דיים. זהו כמובן חודש כסלו. סיפור המאסר של אדמו"ר הזקן בעל התניא בפטרבורג בשנת תקנ"ט, שלל המופתים השמימיים שהתרחשו במהלכו וכמובן השחרור והגאולה בי"ט בכסלו, הפכו כבר מזמן לנחלתם של כמעט כל החוגים ביהדות שיודעים לדקלם זאת גם מתוך שינה. כאשר מדובר על אדמו"ר הזקן, כולם בוודאי יודעים שמדובר בגדול שבגדולים ובענק שבענקים ואת מה שהתרחש באותם 53 ימים שבהם ישב במאסר כל ילד יודע.

מאידך אם תבוא ותשאל ילד חרדי מבני ברק, או ילד דתי-לאומי מכפר הרואה, מה זה חג הגאולה של י"ב-י"ג תמוז או אפילו עד כמה יצא לו לשמוע על אדמו"ר הריי"ץ, ישנו סיכוי גדול שהוא, אעפס, לא בדיוק יידע מה לענות ומקסימום ימלמל משהו על כך שזהו חותנו של הרבי מליובאוויטש. אז אמנם מדובר כמובן בשני מקרים שונים כפי שיוסבר תיכף, אך לשניהם כמובן ישנה הנקודה המשותפת ששייכת לאותו רצף שבמסגרתו יש לנשיא הדור, הרעיא מהימנא שיש לעם ישראל בכל דור ודור, עניין מהותי שאותו הוא חייב לפעול. וכיוון ש"זה לעומת זה עשה אלוקים", לכן מטבע הדברים גם מתעוררים קטרוגים קשים על אותו עניין שלפעמים מתלבשים בצורות ובדרכים שונות.

מלחמה נגד המשטר שונא הדת

אצל אדמו"ר הזקן, כמי שייסד את חסידות חב"ד, היו כידוע קטרוגים עצומים בשמים נגד גילויו בעולם של האור האלוקי המופלא והאינסופי שבספר התניא, ומשם ממילא השתלשלו הדברים גם פה בעולם הזה ולכן הופצו עלילות דם ושקרים, הייתה הלשנה שבעקבותיה הוא נאסר וכו'. שם מדובר היה, למרבה הצער, במחלוקת קשה בין יהודים, שהובילה למעשה הנורא שבו יהודי חרדי שאף שימש כרב בעיירה חשובה ומרכזית, גרם למסירתו של אדמו"ר הזקן בידי השלטונות הרוסים. כלומר, תפקידו של אדמו"ר הזקן אז היה להוריד לעולם הזה את תורת חסידות חב"ד שמלבישה אלוקות בתוך שכל אנושי קר – חיבור חסר תקדים בין הפכים מוחלטים כפי שלא היה מימות עולם. רק שהיו אז גם יהודים רבים, בתוכם גדולי עולם בראשות הגר"א, שהתנגדו לכך בשיא החריפות והכריזו על מלחמת חורמה חסרת פשרות נגד החסידות. אולם אצל הרבי הריי"ץ, לפני 87 שנה, מדובר היה במשהו אחר לגמרי. שם לא היה מדובר כלל במלחמה פנימית בתוך עם ישראל בין 'חסידים' ל'מתנגדים', אלא במאבק להצלתה של היהדות כולה (!) מול משטר שמטרתו המוצהרת היא לעוקרה מן העולם ושעל עריכת ברית מילה, טבילה במקווה או שמירת שבת היה שולח יהודים לסיביר (משם אף אחד לא חזר חי) מבלי להניד עפעף.

לא אותי בלבד גאל הקב"ה

סיפור המאסר והגאולה של הרבי הקודם, על כל ייסורי התופת המזוויעים שעבר שם ובעיקר כל אותם סיפורי גבורה על הצורה שבה הרבי עמד מולם בשיא התקיפות, לא זז במאומה מעקרונות הברזל שלו ופשוט לא התפעל מהם כלל (אחד הבולטים שבהם הוא המקרה שאותו נראה לי שחלקכם לפחות בטח מכירים, על אותו חוקר שאיים עליו באקדח, והרבי הריי"ץ אמר לו בקור רוח ובשיא השלווה ש"הצעצוע הזה יכול להפחיד רק את מי שיש לו אלילים רבים ועולם אחד, אבל לי יש אלוקים אחד ושני עולמות…), הוא ללא ספק מרתק ומאלף לא פחות מסיפור המאסר של בעל התניא ומומלץ בחום לכל אחד ללמוד אותו. מה שתיארתי כאן זה אפילו לא הקצה של קצה הקרחון…

על כל פניםפ ברמה המהותית, חשוב מאד לדעת שכאן כל המשך קיומם של חיים יהודיים עמד על כף המאזניים, וכפי שהרבי הריי"ץ כתב באיגרת שפירסם בקשר לחג הגאולה:  לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה… היום שנים עשר לחודש תמוז הוא יום חג גאולת עוסקי הרבצת תורה, כי ביום ההוא נודע לעין כל כי העבודה הגדולה אשר עבדתי בהרבצת תורה וחיזוק הדת, מותרת היא על פי חוק המדינה".

המהפך ביחסי הכוחות הרוחניים

אפשר כמובן להסתכל על כל הנ"ל כעל עוד סיפור של צדיק במהלך הדורות, שנרדף ע"י שלטונות הגויים בגלל יהדותו. אז זהו שמבלי לזלזל ח"ו בסיפורי צדיקים שאהובים על כולנו וההנאה הצרופה לקרוא בהם בכל פעם מחדש, פה מדובר היה במשהו שהרבה מעבר לעניין מקומי. הרבי מליובאוויטש מסביר בשיחות, שכאשר מדובר באימפריה הקומוניסטית, אין מדובר כאן רק רק במעצמה שהייתה אז החזקה בעולם. כי בהסתכלות מעמיקה יותר, היו הסובייטים פשוט שליחים של כוחות רשע עליונים. שליחי הסט"א עלי אדמות שבאו לנהל מלחמת חורמה נגד כוחות הקדושה והאלוקות. לכן אלמלא נצחונו של חמיו, אומר הרבי, על כוחות הטומאה הללו, זה לא היה נגמר רק בשליטת הקומוניזם על רוסיה בלבד או גם על עוד כמה מדינות קומוניסטיות נוספות, אלא זה היה מתפשט רח"ל בכל העולם כולו וממילא לא היה שום המשך לקיומה של היהדות… לכן גאולתו ושחרורו של הרבי הריי"ץ, לא רק שבוודאי אינם עניין של חסידות חב"ד בלבד, אלא גם לא עניין שהיה שייך אז רק ליהדות רוסיה.

גאולתו של הרבי מבטאת את המהפך המכריע שארע אז ביחסי הכוחות הרוחניים בעולם, לטובת כוחות הקדושה והאלוקות אל מול כוחות הטומאה והסט"א. והרבי מדבר כאן גם על עוד עניין חשוב ומרכזי לא פחות: הנצחון של חמיו על האימפריה שנחשבה עד אז אז לבלתי מנוצחת ולחומה בצורה ששום כוח בעולם לא יוכל לה (……), הוא הנחשול שבקע את אותה "חומה בצורה" ויצר בה את הסדק. זה אמנם לקח לאחר מכן עוד 60 שנה של רדיפות איומות, גזרות קשות, עלילות דם נוראות ("משפט הרופאים" המפורסם וכיו"ב) וכו'; אבל מה שפעל הרבי הריי"ץ בשנת תרפ"ז באותו נצחון ניסי, זה מה שסימן את ראשית נפילתו של אותו משטר אימים מתועב ורצחני שעקירת היהדות מן העולם הייתה אחת ממטרותיו המרכזיות.

המלחמה על עם ישראל דווקא בחו"ל

זו בדיוק גם התשובה לאותם אלה שלא פעם שואלים, מדוע אדמו"רי חב"ד העדיפו תמיד לפעול דווקא בארצות ניכר ולא באו לחיות כאן בארץ ישראל?

כי מבלי לזלזל במי שעסקו בייבוש ביצות בעמק החולה, את המלחמה האמיתית על המשך כל קיומה של היהדות, כנזכר לעיל, ניהל הרבי הריי"ץ ולא הם.

לכן לבוא ולטעון שהפעולות שנעשו אז כאן בארץ היו חשובות יותר מהמלחמה הקיומית שניהלו חסידי חב"ד ברוסיה למען היהדות תוך מסירות נפש וסכנת חיים יומיומית להם ולמשפחותיהם על כל צעד ושעל – זה משול בעיניי לאוהד כדורגל שיושב ביציע וטוען שהוא משפיע יותר מהשחקנים שנמצאים על המגרש… כי כל זמן שעם ישראל עדיין בגלות (וגלות זה לא רק עניין פיזי-גאוגרפי כפי שבציונות הדתית נוהגים לחשוב, אלא הכוונה שישנה מציאות כללית של העלם והסתר היות והגאולה עוד לא באה ואורו וכבודו של הקב"ה טרם נתגלה בעולם), עיקר הזירה היא דווקא היכן שנמצאים רוב בני ישראל.

ובדיוק כמו שרמטכ"ל בזמן מלחמה יישב אם צריך בסוריה או בעיראק, כך גם אדמו"רי חב"ד שהם נשיאי ישראל צריכים להיות במקום ששם עיקר הזירה. ובהקשר הזה, ראוי כמובן לציין שבזמן המאסר, אחד האנשים הבולטים שפעלו נמרצות לשחרורו במישור המדיני היה הרב קוק, שהיה אז רבה הראשי של ארץ ישראל. במברק בהול, שאותו שלח הראי"ה להנהלת הג'וינט בארה"ב בער"ח תמוז תרפ"ז, כתב את הדבר הבא:" מידע חמור התקבל. הרבי שניאורסון מליובאוויטש נאסר בלנינגרד על ידי הבולשביקים. לנסות מקסימום כדי לשחרר. לדווח תוצאות".

סולל דרכו של הרבי

על גדולתו האינסופית של הרבי הריי"צ (שאגב שכחתי כמובן לציין שי"ב תמוז הוא גם יום הולדתו בשנת תר"ם), כל מילה שנאמר רק תגמד ותפחית ממי שהוא היה באמת.

רק מלהתבונן בעובדה שחתנו וממלא מקומו, הרבי מליובאוויטש המוכר לכולנו, גם לאחר שהפך לרבי הנערץ על המוני בית ישראל ושכל שועי עולם משחרים לפתחו, ראשי ממשלה ומנהיגי מדינות באים על מנת להיוועץ בו ומאות אלפי יהודים (בתוכם גם גדולי תורה רבים, רבנים ואדמו"רים של חסידויות אחרות) באים להיוושע מברכותיו הק', וגם לאחר כל זאת הרבי עדיין ממשיך לראות את עצמו כחסיד של הרבי הקודם, עד שבכל דבר שהוא מכוון לומר על עצמו (נשיא הדור, נביא הדור, משה רבינו שבדור, המשיח שבדור), הוא לעולם יאמר "כבוד קדושת מורי וחמי נשיא דורנו";  אז די בלהתבונן אפילו רק בעניין הזה, בכדי להבין (או בעצם לא להבין) מי היה הרבי הריי"ץ, ומי רומם את הרבי שלנו, טיפח אותו כיורש, סלל לו את הדרך והביא אותו לדרגה של כזה רבי ענק.

במהלך כל הדורות, מאז נחרב ביהמ"ק, נחשב חודש תמוז לחודש של חורבן בגלל שבי"ז בו נבקעו חומות העיר. אלא שכידוע כל עניין החורבן, ובכלל כל "רע" כביכול שיורד מלמעלה, הכל זה רק בחיצוניות. ובהקשר הנ"ל, מובא בחסידות המשל על "האב שרוחץ את צואת בנו". באותם רגעים הבן כמובן עובר כאבים עזים, צועק ובוכה. באופן טבעי הוא אף עלול לחשוב שאביו בא במטרה להרע ולהכאיב לו ח"ו. אך לאמיתו של דבר, כאן באה לידי ביטוי אהבה גדולה ונעלית הרבה יותר מאשר בשעה שאותו אב מעניק לבנו מתנה, מלטף אותו וכו'.

וכך גם בנמשל: חורבן הבית מבטא את אהבתו האינסופית של הקב"ה לעם ישראל, כיוון שכאן הוא בא בכבודו ובעצמו למרק ולצחצח את נפשותינו מכל העוונות והחטאים. לכן גם פסק הרמב"ם, שלעתיד לבוא לא רק שכל ימי הצומות על חורבן ביהמ"ק יתבטלו, אלא שהם עתידים להפוך לימי ששום ושמחה ולימים טובים. אלא שהכל טוב ויפה, אבל עדיין למעשה בפועל יהודים סובלים כבר במשך אלפי שנים: מסעי צלב, אינקוויזיציה, פרעות ת"ח ות"ט, השואה האיומה ועוד שלל עניינים שמעידים על חורבן שאין קשה ממנו. חורבן שבחודש הזה אנו מציינים, כאמור, ביום י"ז תמוז בתענית ובבכי.

אז אמנם וגם החורבן בפנימיותו הוא עניין טוב, אלא שהטוב הזה אמור להתגלות, כאמור לעיל, רק כאשר תבוא הגאולה בב"א; רק כיוון שדורותינו אלה הם הדורות האחרונים של "עקבתא דמשיחא" ואנו כבר קרובים ביותר לגאולה, לכן כבר מתגלים מזמן מזמן כמה וכמה עניינים הקשורים לטוב הזה שאנו עתידים לחוות. הטוב של חודש תמוז, שביום י"ז בחודש הוא כעת עדיין בהעלם, בא בגלוי בימים אלה של י"ב-י"ג תמוז ומעניק לנו טעימה קטנה מתחושת הגאולה האמיתית והשלימה שאנו עומדים בע"ה לחוות בקרוב ממש ובאופן נצחי.

חג גאולה שמח לכל בית ישראל!