My first date

תקציר הטור הקודם: ובו סופר על בחור בגיל 50 שעוד לא יצא לדייט הראשון בחייו. על הדרך הוא נכווה מאפליקציות של היכרויות, שהסתמנו יותר כמו אודישנים לתכניות ריאליטי. לא שיש לו פתרון טוב יותר להציע, וגם אין לו שום דבר אישי חלילה נגד אלגוריתמים. הוא אפילו התנצל בפני האפליקציות והעומדים בראשן כמאמר הקלישא-ווץ׳ – "זה לא אתם זה אני" (והאגו שלי…) בכלל בכל פעם שאני שומע על אפליקציית שידוכים זה מזכיר לי שלט פרסומת ישן ומצוין לחברת שידוכים יהודית בברוקלין: call us! (or your mother will…)

עד שהספקתי לחשוב לעצמי – אוקי בררן, אז מה האלטרנטיבה? חיכתה לי הודעה במסנג'ר: "סליחה שאני מתפרצת לך לפייסבוק אבל ראיתי שאתה גרוש. וחמוד…" אז מצד אחד קצת נכנסו לי למרחב הדיגיטלי, מצד שני זו הייתה הודעה חמודה ובטוב טעם. (*טוב טעם – הכוונה לא לחטיף פרווה ההוא של עלית שמכיל בעיקר מרגרינה… ואפילו עכשיו שהם החזירו בערך הכל למדפים הם לא מחזירים).

אחרי שדיברנו שעה בטלפון וכמובן מצאנו היסטוריה משותפת, ומכרים משותפים גיליתי שזו בעצם – אחותי. טוב לא באמת… אבל כל חוקי הדתיים השלובים התקבצו יחד לכבוד האירוע. אז ניסינו לקבוע דייט (ראשון!!!) קבענו תאריך ושנדבר ונחליט. ביום המיועד היה לי לו"ז מטורף, פקקים למשרד, נסיעה לניחום אבלים, פגישה ארוכה אצל לקוח בקצה השני של המחוז, ועומס בגהה דרום. הגעתי הביתה גמור באזור שמונה, בלי שהספקתי לקרוא את "מבוא לדייטים כרך א".

התקשרתי אליה ושאלתי אם היא רוצה לדחות (טעות מס' 1 שמופיעה בפרק הראשון של הספר) "למה לדחות? התחרטת?" ממש לא, אמרתי מיד, ואז ניסיתי את "זה בסדר אולי שניפגש באזור שלי? ביליתי המון מול ההגה היום" בטח היא אמרה. תזמין לנו בר? בית קפה? מסעדה? כל אחד מהם נשמע מעולה, יאללה בר. (כי זה מה שעושים בסרטים אנגלים אחרי יום מתיש).

כיוון שהייתי גמור, והיא כל הזמן דיווחה על עוד איחור (מכירים את זה שמתקשרים למידע על טיסות נכנסות וכל הזמן אומרים לך "לא סופי?") אז כזה. פעם מתארגנת, פעם טכנאי מקררים שאיחר לה, פעם פקקים, פעם שיחה עם הילד… תשע הפך לעשר וחצי ביום שגם ככה לא בא הכי טוב.

אבל אני הרי למדתי קורס "מיינד-פול-נס" (תרגום לעברית – תודעה מלאה ניסים) אז במקום להתבאס על האיחור, שיננתי לעצמי כל מיני מנטרות: שאין מוקדם ומאוחר בדייטים (במקרה הזה הפוקוס היה בעיקר על החלק השני של המשפט הזה), בזמן שאני מתרגל בצירוף קולות מוזרים שלימדו בקורס בהרצליה, הודיעו לי מהבר שהמטבח כבר נסגר (הגיוני תכלס) זכרתי שהיא אמרה שהיא עוד לא אכלה ערב. אמרתי לה, יודעת מה? אם את רעבה, את מוזמנת לבוא אליי, אכין משהו. פתאום נהיה שקט (או סתם מקום בלי קליטה?) ואז עוד כמה שניות שקט.

יורם לוי, כותב השורות (צילום: רונן אקרמן)

מדור גרושים | כל הטורים כאן >>

אמרת "אליך הביתה??" זה… זה דייט ראשון. ואני שלא הייתי אפילו במבוא להכנה לדייטים, לא הבנתי איזו טעות של טירונים זה להציע כזה דבר, אבל רגע לפני שאמרתי "סליחה, אני מתנצל אולי פשוט נלך בטיילת או פעם אחרת?" היא ענתה: "תשלח כתובת. ומה בא לך להכין לנו לאכול?" האיחורון הקטן כבר צבר ממדים של איחור מבוגר. כבר למד לדבר וללכת.

עד שהיא הגיעה, הספקתי לראות את סוף המחצית השנייה של חיפה מול נתניה כולל תוספת זמן ארוכה, להתקלח, להכין שייק, לעמוד מול המראה, להחזיק את הידיים פשוטות עם אצבעות צמודות (כמו שעושים במדיטציות ובהבדלה), לנשום עמוק למלמל לעצמי בהינדית מדוברת סוגים של ממים: ממממ-מם…. תכיל את האיחור הזה. אתה לא מעיר לה עליו אפילו לא מילה. "זמן" הוא לא יישות אמיתית בעולם (עמוס המנחה של המיינדפולנס אמר משהו כזה) ממממ-מם…. ממממ-מם.. ואז היא פתאום נכנסה (לא הדייט, המחשבה): שעה וחצי איחור!!! בדייט ראשון!!! מה נסגר איתה?

אבל הראי החזיר אותי למנטרה שתרגלתי: ״מממממה נסגר איתה״ (זה נשמע יותר רגוע) היה לי כ"כ הרבה זמן להתאמן שבסוף הצלחתי. מכבי חיפה הספיקה לנצח את נתניה, כולל הראיונות המיותרים של המאמנים בסוף: "לא רוצה לדבר על השופטים אבל הנה עשיתי את זה הרגע…" החביתה התקררה, השייק התחמם, אבל אני לא.

עשר וחצי דפיקה בדלת. דייט ראשון בגיל 50. נשמתי עמוק ויישמתי את תרגול המחילה. היא באה עם כאלה אנרגיות טובות וחיוך כובש, בשתיים וחצי היא נסעה הביתה. המתוקה התקשרה מהדרך ואמרה שהיה מושלם, היא פירטה: החביתה, השייק, השיחה, המוסיקה, היין, הדירה (כבר נתתי קרדיט ליפעת מלבישת הדירות בטור אחר…) אפילו אתה.

"והכי מקסים" היא אמרה מתפעלת, שאיחרתי לך בכל כך הרבה זמן ולא אמרת על זה אפילו מילה. זה ממש לא הפריע לך אה? ואני? אני ישבתי ישיבה מזרחית כולל פשיטת ידיים ממלמל בלב: ממממםם… מממש…

הכותב הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.