איך מחנכים אומרים לתלמידות לעבור על פסיקת הרבנות הראשית?!

פרק ב: שאלות ותשובות בשאלת גיוס בנות

להלן שאלות שנשאלתי בעקבות המאמר הקודם שפרסמתי בנושא גיוס בנות, והתשובות הניתנות לשאלות אלו.

נשים במלחמת מצווה

בספר "לאור ההלכה" של הרב זוין זצ"ל (המלחמה פ"ג) וכן בספר יביע אומר של הרב עובדיה זצ"ל (חלק ח, או"ח סימן נד, יט) הובאו מצד אחד דעות האוסרות על נשים לצאת למלחמה, ומאידך הובאו גם דעות שמהם עולה לכאורה שנשים חייבות לצאת למלחמה, כגון: הרמב"ם בספר המצוות (סוף שורש יד) כתב: "וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות…ולא נלחמות במלחמת הרשות", משמע לכאורה שבמלחמת חובה נשים חייבות! גם בספר מנחת חינוך כתב, שנשים חייבות במלחמת מצוה, מכיוון שהמלחמה היא מצוה שאין הזמן גרמא. כיצד יש לפסוק להלכה?

תשובה

מכח חמישה נימוקים, אין ללמוד מהמקורות הנ"ל לחייב בנות בגיוס לצה"ל:

הנימוק ראשון: הרב זוין זצ"ל (שם) דחה את ההוכחה מדברי הרמב"ם, וביאר שלדעת הרמב"ם הנשים מצטרפות לסייע ללוחמים בסיוע חיצוני (כגון בהכנת מזון וביגוד, כדברי המפרשים על המשנה בסוטה שהובאו לעיל פרק א, א) אבל אינם נלחמות בכלי נשק.

נימוק שני: לדעת האבני נזר (חלק אורח חיים סימן תקט) וכן לדעת הרב סולוביצ'יק זצ"ל (בספרהיובל לרב לוינטל זצ"ל, ראה גם "לאור ההלכה" – הרב זוין זצ"ל, המלחמה, ג) אשה פטורה ממצות מחיית עמלק, או שאר מלחמות מצוה במסגרת הצבאית הציבורית, אבל מאידך יש עליה חיוב ללחום באויב באופן פרטי – אם האשה נפגשת עם האויב, כדוגמת יעל שהרגה את סיסרא כשהזדמן לידיה. בכך הם מיישבים את דברי המנחת חינוך, כי אמנם אשה חייבת במצוה שאין הזמן גרמא, אבל החיוב לא נאמר במסגרת צבאית, אלא באופן פרטי.

בדרך זו יש לבאר גם את דברי הרמב"ם, שהנשים חייבות באופן פרטי להרוג את האויב – אם יזדמן לידם, אבל אינם מתגייסות למסגרת הצבא – גם לא בשעת מלחמה!

נימוק שלישי: בספר לאור ההלכה (הרב זוין זצ"ל, המלחמה פרק ג) וכן ביביע אומר (ח"ח, נד, לגר"ע יוסף זצ"ל) הביאו את תשובת הגאונים (ליק תרכד, סי' קכ) שם נאמר:

"כתב רב סעדיה גאון: שלשים מצות הן שהאנשים חייבים בהן והנשים פטורות. ורבינו יצחק אבן גיאת כתב פירושן, ואלו הן: מילה, ראיה, "ויוצא צבא כל זכר", ושקלים כל העובר על הפקודים וכו'".

מתשובה זו עולה הוכחה מפורשת מדברי הכתוב, שנשים פטורות מיציאה למלחמה, על אף שמצות מלחמה היא מצוה שאין הזמן גרמא, כי התורה כתבה בפירוש שנשים פטורות ממצות מלחמה – "כל זכר …כל יוצא צבא" (במדבר פרק א, ב- ג) מבואר כאן, שדין יוצא צבא למלחמת מצוה חל רק על "כל זכר" ולא על הנשים. לכן יש להוכיח שאין הלכה כדעת המנחת חינוך שכתב, שנשים חייבות במלחמת מצוה. גם הרמב"ם לא יחלוק על מקרא מפורש הפוטר נשים ממלחמת מצוה, והביאור בדברי הרמב"ם כבר נכתב לעיל בנימוק הראשון והשני.

נימוק רביעי: אין לחייב נשים במלחמת מצוה על פי הגדרת מצוה שאין הזמן גרמא, כי גם מצות פריה ורביה היא מצוה שאין הזמן גרמא, ועם זאת מבואר ביבמות (סו,ב) שנשים פטורות מפריה ורביה, משום שנאמר "ומלאו את הארץ וכבשוה" – "איש דרכו להלחם ואין אשה דרכה להלחם". אם כן הגמרא פטרה אשה מפריה ורביה, על אף שזו מצוה שאין הזמן גרמא! לכן הוא הדין שאשה פטורה ממצות מלחמה מכח אותו נימוק, כי אשה אין דרכה לכבוש, וכדברי ספר החינוך. (ומצאתי שבדרך דומה תירץ הרב עובדיה יוסף זצ"ל יביע אומר ח, או"ח נד, את קושית המנחת חינוך).

נימוק חמישי: אפילו המנחת חינוך שסובר שנשים חייבת לצאת למלחמת מצוה, נימוקו הוא בגלל ההכרח בהשתתפות הנשים בקרבות נגד האויב ("הכל יוצאים למלחמת מצוה"). אבל מאחר שהתבאר בפרק הראשון, שצה"ל אינו שולח בנות למלחמה מעבר לקווי האויב, לכן מתייתר הצורך בגיוס בנות לצורך מלחמת מצוה.

גם באשר לשירות ביחידות עורפיות, כבר נכתב בפרק הראשון שהצבא יכול לשחרר את הבנות ולהעסיק במקומם חיילי קבע בשכר. יש לציין שקיים גם מאגר של אנשי קבע, שגיל הפרישה שלהם נע בין גיל 45 לגיל 50. ניתן לדחות את גיל פרישתם, ולהעסיקם ביחידות עורפיות עד גיל הפרישה המקובל במשק. למשרתי הקבע ביחידות עורפיות יהיה יתרון ניכר על הבנות, בגלל מקצועיותם והניסיון הרב שיש להם. מאחר שאין צורך בבנות בצבא, ושילובם בצבא הוא לכל היותר בגלל שאלה כלכלית, אין זו עילה הלכתית להיתר גיוס בנות לצה"ל. לכל הדעות, אין לגייס בנות לצה"ל ולאמן אותם למלחמה שלא ישלחו אליה לעולם.

'לא ילבש' במקום מנהג מדינה

מאחר שחוק הגיוס כולל באופן עקרוני גם בנות, האם היום נשיאת נשק על ידי אשה נעשתה למנהג המדינה, והרי הוא כחלק מכלי האשה, ואין בו איסור לא ילבש?

תשובה

הרמב"ם (ע"ז פי"ב, י) כתב שהגדרת הלבוש הנשי והגברי נקבע לפי "מנהג המדינה". מאידך הגדרת "מנהג המדינה" התבררה בדברי הרמב"ם במקום אחר (אישות פכ"ג יב, וכן שולחן ערוך אהע"ז סו,יא) "והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה"! מנהג של חצי מדינה, או אפילו שלושת רבעי המדינה, אינו מנהג "כל המדינה", אלא מנהג של חלק מהמדינה. גם נשיאת נשק על ידי נשים אינו מנהג כל המדינה, כי ב"ה ציבור גדול של מאות אלפי בנות יראות ושלימות נשמעו לפסיקת הרבנות מאז הקמת המדינה ועד היום, אינם מתגייסות ואינם נושאות נשק. לכן לא ניתן להגדיר את נשיאת הנשק למנהג כל המדינה, וממילא חל איסור לאשה לשאת עליה נשק כי הוא נחשב לכלי גבר.

אמנם כמה פוסקי זמננו התירו לנשים לשאת נשק להגנתם, אם הם נמצאות במקום סכנה, כגון במקום בו עלולים מחבלים לתקוף אותם. כך נפסק בתשובת יחוה דעת (סי' נה) שמורות וגננות בישוב ספר, הותר להם לשאת את הנשק, כי הנשק נועד להצלתם, ולא נועד ללבוש וקישוט, ולכן מותר להשתמש בו לנשים. כך גם פסק באגרות משה (או"ח ח"ד עה) שמותר לנשים הנוסעות בכביש העובר בין ישובים של ערבים, לשאת נשק להצלתם, כי במצב של פקוח נפש מותר להם לשאת נשק, ודרכם לשאת נשק בשעה שנוסעים במקומות מסוכנים.

אין ללמוד משתי התשובות הנ"ל להתיר חלילה לבנות להתגייס לצה"ל ולשאת שם נשק להגנתם. כי אילו הבנות היו חייבות לצאת ולהילחם באויב מעבר לקווי הגבול, היה לנשק צורך שימושי. אבל מאחר שהבנות פטורות ממצות המלחמה, וגם הצבא אינו שולח אותם להלחם מעבר לקוי האויב. לכן רוב הבנות המשרתות בעורף כולל מורות – חיילות, הבנות בשלישות, בחינוך ובמודיעין, ברפואה ובקשר, כולם נושאות נשק וכובע פלדה שלעולם לא ילחמו בו.

לכן רבי משה פיינשטיין זצ"ל בתשובה הנ"ל, נזהר שלא תצא תקלה מתשובתו, וסיים את דבריו בפסק חד משמעי: "ורק לצאת למלחמה אין דרך נשים, וגם אסורות!"

דילמה בין המחנך לרבנות הראשית

כיצד תנהג תלמידה הרוצה לנהוג כבוד ברבותיה המתירים לה לצאת לצבא, ומאידך ידוע לה שהרבנות הראשית אסרה גיוס בנות לצה"ל?

תשובה

כשבאים לדון בשאלה הלכתית ציבורית, יש לדון בתחילה בשאלה: מי הוא הגוף הפוסק והמכריע הסופי בכל השאלות הציבוריות העולות על הפרק?

אחת המטרות העיקרית שבגללה ייסד הראי"ה קוק זצ"ל את הרבנות הראשית, היתה להקים גוף הלכתי עליון שממנו תצא הוראה אחידה לכלל ישראל. הרב זצ"ל התכוון שהקמת מוסד זה, יצמצם את המחלוקות בכל שאלה ציבורית הלכתית העולה על הפרק, כדוגמת שאלות יסוד בנישואין וגירושין, כשרות, וכדומה. כך גם השאלה הציבורית החמורה של גיוס בנות לצה"ל, אינה הלכה שכל רב פוסק בה באופן אישי, אלא שאלה מסוג זה צריכה להתלבן על ידי גדולי הפוסקים, ומועצת הרבנות הראשית צריכה להכריע הכרעה סופית בשאלות אלו.

כבר נכתב בפרק הקודם, שהרבנים הראשיים הרב הרצוג זצ"ל והרב עוזיאל זצ"ל אסרו גיוס בנות לצה"ל בעת הקמת המדינה, על אף שהיתה זו מלחמת מצוה, והיה מחסור בחיילים! בפסיקה זו המשיכו הרבנים הבאים אחריהם, וכך גם פסקה מועצת הרבנות של היום, "ואין לך אלא שופט שבימיך".

הנימוקים המובאים במאמרי, מבהירים את עמדת הרבנות הראשית על פי גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים, האוסרים לבנות לצאת למלחמה, החל מרב סעדיה גאון ורבי יצחק בן גיאת, וספר החינוך ועד פוסקי הדורות האחרונים: האבני נזר, הרב פיינשטיין זצ"ל, הרב סולובייצ'יק זצ"ל, הרב זוין זצ"ל, והרב מן הר זצ"ל, אוסרים לבנות הן לצאת למלחמה נגד האויב, והן לשאת נשק בקווים עורפיים.

לכן טוב יעשה מחנך המדריך את תלמידותיו בדרך של תורה ויראת שמים, אם ימנע מתלמידותיו את הצורך להתמודד עם הסתירה שבין פסיקת הרבנות הראשית, ובין הוראות המחנך. הדילמה של התלמידות – האם להישמע להוראות המחנך, או לפסיקת הרבנות, תזיק בסופו של דבר הן לתלמידות והן להשפעתו החינוכית של אותו מחנך. כי מחנך הפוסק לתלמידותיו, בניגוד לפסיקת הרבנות הראשית בנושא מסוים, הרי הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב!

ערעורו של מחנך על פסיקה אחת בלבד של הרבנות הראשית, עלול להזיק להוראות אחרות שיורה אותו המחנך. כי הציבור והתלמידים היום הם דעתניים וביקורתיים, הם מקבלים חיזוק מהמחנך כיצד לבקר את פסיקת הרבנים ולא לקבל את הכרעתם, ובכלל זה גם לא את הדרכת הרב והמחנך, שהראה להם דוגמה אישית, כיצד חולקים על הכרעות הרבנות הראשית. על כך כבר הזהירונו חכמים (אבות א, יא): "חכמים הזהרו בדבריכם … וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל".

בכל בנוגע לשאלה – האם התלמידה יכולה להסתמך על דברי המחנך המורה הוראה בניגוד לפסיקת הרבנות הראשית, התשובה היא: מצד אחד עליה לנהוג בכבוד ברב שלימד אותה תורה, אך יחד עם זאת עליה לכבד עוד יותר את הרבנות הראשית ולנהוג לפי הוראותיה האוסרות להתגייס לצה"ל, ואף המחנך צריך להיות כפוף לפסיקות הרבנות הראשית, ועל כך כבר אמרו חז"ל: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" (סנהדרין כט,א).

==

הרב יועזר אריאל הוא דיין ביה"ד הרבני בטבריה, ומרבני דרך אמונה