אנו עומדים בפתחם של ימי בין המצרים (שלושת השבועות), המיועדים להנכיח בחיינו את האבלות על חורבן הבית.

אם נהיה לרגע כנים עם עצמנו, התזמון לא ממש בא לנו בטוב. בעיצומם של ימי הקיץ, החופש קורץ, הנאותיו ובילוייו, ולא ממש מתאים לנו מצב רוח של כבדות, שלא לדבר על עצבות וזיכרון. יתרה מזו, האם באמת בית המקדש זה בדיוק מה שחסר לנו עכשיו? אנחנו רגילים לייחל לקצת שקט, שלווה, פרנסה, ומעל לכל – בריאות. אז איך בכל זאת אנחנו מקרבים את עצמנו בכנות לימי בין המצרים?

יתכן שדווקא אחרי שנת קורונה שעברה עלינו, בה התערערו סביבנו כל מיני דברים שהיינו בטוחים שהם יציבים ועומדים לנצח, יש מקום למחשבות חדשות. מסתבר שהעולם שאנו חיים בו עדיין אינו מושלם, עדיין לא מיגרנו את כל הסכנות, לא הבריאותיות ולצערנו גם לא הביטחוניות. יותר מכך, לא מיגרנו את הרוע האנושי, זה שמסביבנו – וגם זה שבתוכנו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב חגי לונדין על י"ז בתמוז

שכול, עצב, כל מיני מחלות ואסונות ר"ל, הם חלק מהחיים הנורמליים בעולמנו ואנו תמיד מתפללים שיקויים בנו "אליך לא יגש, רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה". (כולמר, שכל הצרות והאסונות יפלו על רשעי העולם ולא עלינו, ה' ישמור). אך על פי אמונתנו כתמי העצב והרוע הללו המכתימים את החיים שסביבנו אינם גזירת גזירת גורל לנצח, הם הביטוי לעולם החסר בו אנו חיים.

חובת האחריות לתיקון החברתי, המוסרי והדתי

ימי בין המצרים נועדו למקד את תשומת ליבנו בכל מה שעדיין עצוב, חסר וטעון תיקון בעולמנו. החורבן אולי לא מורגש מספיק בימים אלו של בית שלישי ההולך ונבנה, אך להוותנו הסיבות לחורבן ממשיכות כידוע לבעבע סביבנו, ולעיתים אף מאיימות על יסודות הבית הקיים, ויוצרות מעגלים של מכאוב ומצוקה בעולמינו. חז"ל לימדונו שכל דור שלא נבנה המקדש בימיו, הרי זה כאילו נחרב בימיו. אך בית המקדש איננו רק הבית, הבינין, אלא הוא המסמן שיש מקום ותקווה למציאות אחרת, של השראת שכינה בתוכנו. חיים בקרבת א-לוהים המעניקה משמעות אחרת לכל קיומנו. מציאות שאמנם קשה לנו לדמיין, אך זהו עולם עתידי מתוקן, שאנחנו כמו אבותינו מתפללים וכוספים אליו מדורי דורות.

דומני שיש הבדל מהותי בין אותן תפילות בעידן הגלות, כאשר ארץ ישראל הייתה חלום אוטופי בלתי מושג, לאותן תפילות עצמן לגאולה הנאמרות כאן ועכשיו, בארץ ישראל הנבנית והולכת באופן מופלא כל כך מול עינינו. בעוד התפילה והאבל בעבר בעידן הגלות הייתה כולה ממוקדת בעבר שחרב ובעתיד הנכסף, שבמובן מסוים היווה תחליף למציאות הגלות העגומה, האבל והתפילה לבניין הבית היום אמורים להשפיע גם על ההווה המתרקם סביבנו, זה שאנחנו חיים ופועלים בתוכו. עצם העובדה שאנחנו חיים באופן כזה או אחר בתוך חלום דורות המתגשם בדורנו, אמורה להעמיק בנו את חובת האחריות לתיקון החברתי, המוסרי והדתי שבזכותו יתכונן הבית השלם במהרה בימינו אמן.