חכמים ד: מהי מידת האחריות שהתורה לוקחת על עצמה

הכרך הרביעי בסדרת "חכמים" מאת הרב ד"ר בנימין לאו (ידיעות ספרים, 2012) עוסק בתקופה קצרה יחסית – כשישים שנה – אולם אחת המכוננות בהיסטוריה היהודית.

הספר מתאר את תולדות חכמי ישראל בשנים בין מותו של רבי יהודה הנשיא (שנות העשרים של המאה השלישית לספירה) למותו של גדול אמוראי ארץ ישראל, רבי יוחנן (שנת 279).

שנים אלה מסמלות את תקופת המעבר בין המשנה לתלמוד. אט-אט, המשנה הופכת לספר היסוד – והמחייב – של ההלכה היהודית. כפי שלאו מתאר, זוהי מהפכה של ממש "מפלורליזם לנורמטיביות; מעולם ובו קובצי משניות רבים המתייחסים לבתי אב שונים, לעולם שיש בו טקסט מכונן ומחייב שממנו נגזרים כל המעשים" (עמ' 13).

ומעבר למהפכה המעשית, באופן הכרעת ההלכה, קבלת המשנה כטקסט מחייב יצרה הדים גם בעולמם של לומדי תורה, בתוך בית המדרש: "הפיכת המשנה לספר הסמכותי והקאנוני פתחה את שערי התקופה החדשה והמשמעותית בתולדות לימוד התורה בישראל – ימי התלמודים. המשנה היוותה כר לאלפי הסוגיות שהפכו בה ובמקבילותיה ופירשו כל משפט וכל תג שהופיעו בה ויצרו את התלמוד" (עמ' 14).

התקופה הנדונה מתאפיינת בהפרדה ההולכת וגדלה בין הנהגה ציבורית-מדינית להנהגה לימודית-הלכתית. זאת, בניגוד לתקופות ההיסטוריות המרכזיות שנדונו בשלושת הכרכים הראשונים של "חכמים" – ימי בית המקדש השני, ימי חכמי יבנה וימי הגליל.

ודאי, לא כל אדם מסוגל לשלב תורה וגדולה במקום אחד – ועם זאת, בכל אחת משלושת התקופות הקודמות, נמצא יחיד-סגולה שהצליח לעשות כן, יחיד-סגולה שהטיל צל כבד על הדור כולו, הן בהחלטותיו המדיניות והן במפעלו התורני: רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא ורבי יהודה הנשיא.

והנה, בתקופה הרביעית, תקופת המעבר ממשנה לתלמוד, השילוב איננו. הסמכויות מופרדות: לצד החכמים הגדולים בארץ ישראל ובבבל – רב, שמואל ורבי יוחנן – עומדים הנשיא וראש הגולה.

התורה פטורה מאחריות ציבורית

ייתכן, כי היחלשותה של ההנהגה הריכוזית בעם ישראל משקפת את היחלשות ההנהגה באימפריות שחיו בשטחן ובחסותן. בין מותו של רבי יהודה הנשיא למותו של רבי יוחנן משתררת אנרכיה באימפריה הרומית, ומתקיימת מהפכה שלטונית בבבל. התחושה ש'אין עם מי לדבר' בעקבות התמורות הגלובליות עלולה הייתה להפחית את הצורך במנהיג יהודי יחיד, שיאחד את עם וייצגו כלפי חוץ.

ברם, את רמזיה הראשונים להפרדת הסמכויות אנו מגלים טרם ערעור השלטונות הזרים. לאמור, יד מכוונת מתוך העם, דרשה, כחלק מהשקפת עולמה, לנתק תורה והנהגה. מעניין, שהחלטה זו מתקבלת דווקא על-ידי אדם שהחזיק בשני הכתרים – רבי יהודה הנשיא:

תנו רבנן: בשעת פטירתו של רבי… אמר להן… שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא יושב בראש (כתובות קג ע"א-ע"ב).

לאו מייחס את דברי רבי להבנתו כי "הדגם של 'תורה וגדולה במקום אחד' אינו טבעי ואינו מתרחש אלא במקרים נדירים… הוא יודע שמצב ההתנהלות השגרתי מחייב הפרדת רשויות" (עמ' 25). אין עוררין על ניתוחו של לאו – אך דומה, כי סיבה נוספת, מהותית יותר, עומדת מאחרי צוואת הנשיא.

רבי יהודה הנשיא פוטר את התורה מאחריות ציבורית. שמעון ישתקע בבית המדרש, וההחלטות הציבוריות תתקבלנה על-ידי גמליאל. ללא ספק, ברשות החכמים לחוות את דעתם על סוגיות ציבוריות מנקודת מבטם התורנית – אך אין הכרח כי דבריהם יקבלו ביטוי ממשי. רוצה לומר, רק הנשיא ערב להכרעות ציבוריות, ורק הנשיא נושא את האחריות שלהן על כתפיו – רק הנשיא, ולא התורה.

חשש זה מוצדק. התערבותה של תורה בנושאים ציבוריים הוכחה בעבר כהרת אסון – דוגמת תמיכתו של רבי עקיבא בבר כוכבא ובמרד שהוביל – והובילה, מן הסתם, לזלזול בתורה, לסברא כי התורה 'טועה', כי לא ניתן לסמוך עליה ועל המדברים בשמה. רבי יהודה הנשיא הבין כי החלטות ציבוריות כושלות עתידיות, המיוחסות ל'תורה', עשויות להוביל לחורבן עולם התורה והחכמים, העולם ששיקם את העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. אין לתת ערבון לתורה בסוגיות ציבוריות.

דאגות אלה, אמנם, מוצדקות לכל דור ודור, ואינן ייחודיות, לכאורה, לדורו של רבי יהודה הנשיא. מדוע, אפוא, היה זה דווקא רבי שנתן להן ביטוי מעשי?

האם התורה דינמית?

המפעל הגדול שהגיע לשיאו בימי רבי יהודה – חיבור ועריכת המשנה, ייסודה כספר הלכה מכונן ומחייב – טמן בחובו שינוי משמעותי באופיה של 'תורה'. עולם התורה וההלכה נהיה למקום פחות דינמי, יותר מקובע, יותר מאובן. העלאת התורה שבעל פה על הכתב הקנתה לה את המאפיינים של כל טקסט כתוב: גבולות מובהקים, התחלה, אמצע וסוף ברורים. סטאטיות. התורה כבר אינה יכולה להתפתח ולהשתכלל כבעבר.

בשעה שהתורה מקובעת במקומה, עליה לנקוט במשנה זהירות. קשה מאוד לתורה להשתנות – וממילא, כל 'טעות', כל 'מעידה', חקוקה באבן, כתם לעולם. תורה דינמית ממזערת את מחיר הכישלון, תורה דינמית מסוגלת להתקדם הלאה, להשאיר את טעויותיה בעבר.

רבי יהודה הנשיא השכיל לראות את הסכנה הגדולה הטמונה בקיבוע התורה שבעל פה, במפעל המשנה. לפיכך נקט באמצעי זהירות, כדי לצמצם כל נזק פוטנציאלי: "שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא יושב בראש".

חששותיו של רבי יהודה הנשיא עודם רלוונטיים כיום. לא אחת, חווה ה'תורה', או מייצגיה, עמדות בשאלות ציבוריות. עמדות מחייבות, בלתי-מתפשרות. מן הראוי, שכל בעל עמדה ילמד מתקדימו של רבי.

מן הראוי, שישאל את עצמו: האם התורה דינמית דיה בימינו, דינמית דיה בעיני הציבור הרחב, כדי להצדיק עמדות אלה, על הסיכונים הטמונים בהן, על המחיר העצום שעלולות לגבות, על חילול השם? מהי מידת האחריות שכדאי לתורה לקחת על עצמה? האם אין סייג לתורה בשתיקה?